<h1>ריבב"ן</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מבוי שהוא גבוה למעלה מכ' אמה מבוי שהוא סתום מג' צדדיו ודופן רביעי מפולש לרה"ר, וסתם מבוי ב' חצירות פתוחים לתוכו, וב' בתים לכל חצר, ומן החצירות יוצאים למבוי ומן המבוי לרה"ר וקורה אחת מניחים מכותל לכותל להיכר בעלמא שלא יהו מטלטלים מרה"י לרה"ר, ואם הקורה למעלה מכ' אמה אין העין שולטת בה להכיר התיקון על כן ימעט ישפיל הקורה למטה. והרחב מי' אמות ימעט (תוס', דזהו שיעור רוחב סתם פתח וטפי מהכי לא איקרי פתח אלא פרצה על כן ימעט מרחבו, עכ"ת). מרוחבו מי' (טפחים) [אמות] כיון שאינו עשוי בצורת פתח כדין כל הפתחים. אם יש לו צורת הפתח [י"א ע"ב] קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן.
<h2>דף ג.</h2>
(תוס', אמלתרא מפרש בגמ' איכא דאמרי קיני, כמו קיני עופות היו בולטים בכותל ואיכא דאמרי פיסקי דארזא, כלונסאות של ארז ארוכים תחובים בכותל וחזו להו אינשי ואיכא היכרא עכ"ת).
<h2>דף ג:</h2>
חלל סוכה תנן חלל מבוי תנן כ' אמה שהוזכרו בין בסוכה בין במבוי אחללה קאי, שאם החלל יותר מכ' אמה פסולה דלא שלטה בה עינא.
<h2>דף ד:</h2>
ממעטו למטה, בקורה רחבה טפח או באיצטבא בכניסת המבוי.
<h2>דף ה.</h2>
חוקק בו ד"א על ד"א דבהכי איקרי מבוי. מצידו כלפי ראשו א' מכותלי' שבצד אורכו כלפי ראשו סמוך לקורה הימנה כלפי פנים. אם יש שם פס ד' טפחים אם נשתייר מן הכותל או עשה פס ד' במקום הפרצה סמוך לקורה מקיר הפרצה אע"פ שפרצתו י' אמות, כיון דיש שיעור מקום מקביעות עד הפרצה לא בטל תורת פתח מקמא. ואם לאו שלא נשתייר מקביעות הקורה ד' טפחים, אם הפרצה פחות מג' טפחים דאמרינן לבוד מתיר, ואם היא ג' טפחים ולא נשתייר בראשו פס ד' אינו מתיר, שאין קורה למבוי זה. שבקי פתחא רבא ועילי בפתחא זוטא כדי לקצר דרכן.
לחי הבולט מדופנו של מבוי כלפי ראשו שבר"ה לרחבו של מבוי. [ה' ע"ב] (תוס' פחות מד"א נדון משום לחי דקיי"ל הלכתא כאביי דאמר לחי העומד מאליו שמי' לחי, וזה כמו כן לא הוקבע לשם לחי, עכ"ת). לאידך גיסא של רוחב המבוי אצל כותל האחר ולא אצל הבליטה מוקים לה בפנים במקום הבליטה. מטפי בי' או מבצר לי' שיהא עב או דק. לא אמרן שצריך לחי אחר שאיננה נתרת בלחי הראשון. אי עומד נפיש ניתר בעומד מרובה על הפרוץ שאין הפרוץ ד"א דליהוי חשוב מבוי בפ"ע. כהדדי נינהו בצמצום. הוי ספק דדבריהם אם נשתייר בו ד"א דליהוי צריך לחי.
<h2>דף ו.</h2>
מבוי עקום ב' ראשיו מפולשים ובאמצעיתו עקום ונראה כב' מבואות. תורתו כמפולש וצריך צורת פתח לעקמומיתו דפילוש שהוא מפולש לחבירו הוי כאילו מפולש לר"ה. ושני לחיים בב' פתחיו המפולשים לר"ה. תורתו כסתום ודי לו בלחי משהו בעקמומיתו, וי"מ דלא צריך בעקמומיתו כלום אלא לחי בראשו.
בדאית לי' גידודי למטה במקום הפרצה כתלים נמוכים מג' טפחים, להכי מתיר פרצה עד י' דאל"ה (אי לאו הכי) לא הי' מתיר אלא עד ד' טפחים.
<h2>דף ו:</h2>
מבואות המפולשים לרה"ר רה"ר עוברת דרך ראשיו. ירושלים אלמלא דלתותי' ננעלות בלילה חייבים עלי' משום רה"ר ירושל' רה"ר שלה מכוון משער לשער ומפול' יש בה דבקעי בה ס' רבוא, ורוחב ט"ז אמה, אלמלא שנועלים דלתותי' בכל לילה חייבים עלי' בשבת משום רה"ר, ונעילת דלתות משויא לה כחצר הרבים ומערבים את כולה וכל זמן שלא עירבו הויא כרמלית.
<h2>דף ז:</h2>
שנפרץ במילואו לחצר הכותל שבין חצר למבוי נפרץ כולו לפרצה כותל החצר כנגד אותה הפרצה שבין מבוי לחצר בפחות מעשר אמות החצר מותר. (תוס' אע"פ שנפרצה החצר לרה"ר אין פרצת רה"ר אוסרתה שלא נפרצה במילואה של חצר שהחצר רחבה יותר מן המבוי, עכ"ת) ונשארו גיפופי מיכן ומיכן ואפי' השיורים משהו. חצר מותרת דפסי החצר אין צריכין שעור אלא אם הוא פס אחד צריך שיהא רחב ד' טפחים.
<h2>דף ח.</h2>
ואע"ג דבקעי בה רבים דנכנסים בזו ויוצאים הפילושים מותר. רה"י לשבת ומותר לטלטל בו. ור"ה לטומאה נסתרה שם אשה מותרת לבעלה, לפי שאין מקום הראוי לסתירה. (תוס', ומבוי אסור, שפרצת רה"ר אוסרת אותו דהא מבוי במלואו נפרץ, והעומד במבוי רואה פרצת רה"ר וכאילו פרוץ לרה"ר דמי ואסור, עכ"ת).
<h2>דף ח:</h2>
והן מפולשין הוו להו כמבוי עקום. עושה צורת פתח לגדול למבוי הגדול. ואינך כולהו, כשבילים קטנים, משתרו בלחי וקורה. דאמר תורתו כסתום לעיל גבי מבוי עקום, דלא מצרכן להו מידי לעקמימותן, א"כ צורת פתח לא ליבעי כלל אלא לחי בין לגדול בין לקטנים. צורת פתח לכולהו מחד גיסא שמפולשים לרה"ר. ואידך גיסא שכנגד העקמימות משתרי בלחי או קורה.
שצדו א' ארוך א' מכותליו שכנגד ר"ה הוא ארוך, וראש האחר נותן בראש הקצר אעפ"י שהקורה עומדת באלכסון ואם העדיף ד"א מניח כנגד הקצר וכל העודף אסור לטלטל בו. ואם יש באלכסון שהמבוי רחב הרבה שצריך הקורה ארוכה יותר מי' אמות.
דבעינן קורה ע"ג מבוי מבפנים וליכא דהני יתדות כלפי חוץ בצד ר"ה הן. (תוס', והקורה שעליהן בולטת ונמשכת לחוץ יותר מן הכותלים וחודה הפנימי דבוק וסמוך לכותל עכ"ת).
<h2>דף ט.</h2>
והני מילי דמותר להשתמש בין הלחיים, דפתוח המבוי לרה"ר, אבל תחת הקורה בכל מקום שהוא פתוח המבוי יותר. תוך הפתח כגון מבוי שיש פצימים רחבים לפתחו מיכן ומיכן הן הן לחיים שלו צריך להעמיד לחי אחר אם ירצה להשתמש בין הפצימים. (מצא מין את מינו וניעור מצא כרמלית שבין הלחיים את מינו שחוצה לו, וניעור ונתחזק ע"י מינו, וניעור משנתו שהי' מתחלה בטל אצל שאינו מינו, עכ"ת).
<h2>דף ט:</h2>
נראה מבפנים ושוה מבחו' שהעמ' הלחי רחבו לצד ארכו של מבוי ולא משך רחבו קימעא כלפי חוץ אלא השוה חודו החיצון לעובי כותלי מבוי ודומה כמי שמוסיף על רחב המבוי ואינו נראה כלפי חוץ אבל חודו הפנימי נראה מבפנים שעוביו בולט תוך רוחב המבוי. נראה מבחוץ ושוה מבפנים שמשך כל הלחי מבחוץ וחודו הפנימי נכנס בכותלי המבוי ואינו נראה מבפנים אלא דומה כמוסיף על אורך הכותל, אבל מבחוץ ניכר שאינו מכותל המבוי שהוא נמשך להלאה מרוחב הכותל.
<h2>דף י:</h2>
במשך ד"א שהפס ארוך ד"א. (תוס', ויעמיד אורך הפס לאורכו של מבוי דכיון דאיכא פס הו"ל כב' מבואות ונעש' זה פתח למבוי זה והפתח השני למבוי האחר, עכ"ת). ועושה פס ג"א שהוא עומ"ר על הפרוץ מצד א' ונמצאו ה' אמות סתומות. (תוס' ובגמ' פריך ויעשה פס אמה ומחצה ומשני משום דאתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטיל לי', וירחיק אמה ויעשה פס אמה ומחצה וירחיק אמה ויעשה פס אמה ומחצה, אה"נ וכולי האי לא אטרחוה רבנן. עכ"ת). ועילי בפתחא זוטא ואין קורה ותקון למבוי זה. אין אדם מניח פתח גדול ויוצא בפתח קטן הואיל דפתחן מצד א' כנגד רה"ר, אבל אם היה פתח המבוי למזרח ופרצתו בדרום שמקצרין דרכן מי שישב לו לצד צפון אז צריך תקון כדאמרינן לעיל [ה' ע"א] בדר' אמי אם יש פס ד' מתיר הפרצה עד עשר.
<h2>דף יא:</h2>
פיס' שעשאה מן הצד פרש"י שלא הניח הקורה למעלה בראשי הקנים אלא באמצע ורבינו חננאל פי' בלא תקרה ולא משקוף אלא מזוזות בלבד. צריכה שתהא בריאה הקנים צריכים להיות בריאים כדי לקבל דלת, ואפי' דלת קשים של שבלים. בשיש ברגלי' עשרה קודם שיתחיל לעשות הכיפה ולעקם הבנין ור"מ ורבנן פליגי בשאינה רחבה ד' טפחים, ויש בה לחוק להשלים לד' טפחים א"נ רחבה ד' ויש ברגלי' שלשה ואינה גבוהה יו"ד, ר"מ סבר חוקקין להשלים ורבנן סברי אין חוקקים להשלים.
פיס' על מבוי שרחב פחות מד"א, כמאן לא כחנני' דבעי דלת לעיל גבי מבואות המפולשין, ולא כרבנן דבעי צורת הפתח.
<h2>דף יב.</h2>
חצר צריכה פסין מב' צדדין והוא שלא תהא הפרצה יותר מי' אמות. מחיצה גבוהה י' טפחים למעלה מן המים. הא טלטולי מטלטלינן, בתוך החצר, והלא נפרצה למקום האסור לה לכרמלית, לים, והפרצה יותר מעשר אמות. [י"ב ע"ב] דאית לי' גידודי והן כמין פסין שהן גבוהים י' טפחים והמים עלו עליהם, ולא נתבטלו לגמרי שיש אסור לטלטל בחצר, למלאות הוא דאסור דנראים המים שבחצר ומים שבים מחוברים יחד ונר' הכל כרמלית.
<h2>דף יב:</h2>
אלא בפס ד' מצד א', א"נ בב' פסים רוחבן משהו בב' צדדין. ובתים וחצרות פתוחים לתוכו, ב' בתים לכל חצר וב' חצרות פתוחים למבוי דאי לא צריך פס ד' או ב' פסין כל שהן כחצר ולא מישתרי בלחי או קורה.
<h2>דף יג:</h2>
פיס' כדי לקבל אריח ואעפ"י דאריח רוחבו טפח וחצי מלבין לה בטינא משהו מיכן ומיכן וקימא. חצי לבינה של ג' טפחים משום דאיכא לבינה דלא רויחא כולי האי להכי פי' של ג' טפחים. לקבל אריח לרוחבו דהוא טפח וחצי אבל די הקורה רוחב טפח דמלבין לה בטינא. (תוס' מפרשים, הקורה שאמרו רוחבה כדי לקבל אריח שתהא דומה לקביעות לבנות עליה בנין. והאריח חצי לבינה של ג' טפחים, נמצא אריח טפח ומחצה רוחב, די' לקורה ברוחב טפח כדי לקבל אריח זו לרוחבו, ובגמ' מפרש טפח ומחצה בעי ומשני כיון דאיכא רוחבה טפח מלבין לה משהו בטינא מהאי גיסא ומשהו מהאי גיסא, כלומר ממרח בטיט בשיפוע מלא אצבע מיכן ומשוה אותה לקורה. מלבין לשון לבנים, עכ"ת). רחבה אעפ"י שאין בריאה רואין כאילו היא בריאה.
<h2>דף יד.</h2>
ומעמידי קורה הם קנים שהן כמזוזות א' מיכן וא' מיכן. כדי לקבל קורה וא"צ לקבל קורה ואריח דהא לא יהבי אריח ע"ג קורה. פחות מג' טפחים מן הכותל א"נ מקורה לקורה דאמרינן לבוד. המתאימות מכונות יחד שהשכיבו זה בצד זה ולא זו וזו רחבה כדי לקבל אריח. אם מקבלות ברוחבן בין שניהן, טפח לרוחבו של קורה אם מקבלות אריח לארכו שלשה לפי שהן שנים, אם מרחיק זו מזו כדי שיוכלו לקבל אריח לארכו שהן ג' טפחים אבל בקורה א' לא פליג רשב"ג דצריך רחבו טפח. (תוס', היו אחד למעלה ואחד למטה זו אצל זו אלא שהא' מעמידה גבוה (משלח) [משל חברתה] (כי רוצה) עכ"ת). רואין את העליונה כאילו היא למטה ושוה לתחתונה ואעפ"י שמרוחקין זו מזו ג' טפחים, ובלבד שלא תהא עליונה למעלה מכ' אמה שעומדת במקום פסול, וכן התחתונה למטה מי' טפחים לא אמרינן רואין. (תוס' רבי ישעי') אם מקבלות אריח לרחבן טפח פירוש אין ברוחב א' מהן טפח לקבל אריח אבל בשניהם יש טפח, אם מקבלות אריח לרחבו כגון שאין ביניהן טפח וחצי חלל הן מצטרפות, אבל יש ביניהן אויר יותר מטפח וחצי שאם נשכיב האריח שם לרחבו נופל אין מצטרפות ולא אמרינן הכא כל פחות מג' כלבוד דמי, עכ"ת).
פיס' היתה של קש שאינה בריאה לקבל אריח. רואין אותה כאילו היא של מתכת כל הני רואין ר' יהודה היא. אם יש בהיקפה ג' טפחים ידוע שרחבה טפח. ועקמומיתה חוץ למבוי כלפי ר"ה ועקמומיתה למעלה מי' (צ"ל מכ') שהעקמומית הניח כלפי מעלה, אם היה חותך כל העקמומית. ואין בין זה לזה בין השברים ג' טפחים.
<h2>דף יד:</h2>
כחוט הסרבל כחוט המקטורן שיש בו כשמתעטף שלא יפול ממנו. דכמבוי בפני עצמו דמי ולא גזרינן דלמא אתי להשתמש בצד אחר כלפי חוץ. שהפליגו מן הכותל כלפי ר"ה ג' טפחים. דהויא לה מחיצה שהגדים בוקעים בה, בין כשהגביהה למעלה בין שהרחיקה מן הכותל ג' טפחים. לא בהילמי בפ' ח' שרצים [שבת ק"ח ע"ב], אין עושין הילמי בשבת אבל עושה הוא את מי המלח ונותן [לתוך] התבשיל א"ר יוסי והלא הוא הילמי בין מרובה בין מעט ואלו הן מי המלח המותרין נותן שמן תחלה לתוך המים או לתוך המלח, וקי"ל דלאיסור קאמר ר' יוסי.
<h2>דף טו.</h2>
לחי העומד מאליו בנין או אילן עלה מאיליו בפתח המבוי ולא נתקן לכך. (תוס' דלא סמכי' עלי' מאתמול שם לחי אחר ונפל בשבת, עכ"ל). דסמכי עליו מאתמול להיות תקון למבוי, נמוקו עמו טעמי ראיותיו מביא לו בכל דבריו.
פיס' בכל עושי' לחיים ואפי' בדבר שיש בו רוח חיים והוא שקשרה שם שלא תברח [עי' סוכה כ"ג ע"א], ור"מ אוסר שמא יכוון להעמידה בפחות מג' טפחים לקרקע ומכווצה והויא ג' טפחים והויא מחיצה שהגדיים בוקעי' בה. ומטמא משום גולל אם עשאה גולל לקבר מטמאה לעולם כמת עצמו באוהל דכתיב [במדבר י"ט] וכל אשר יגע על פני השדה לרבות [חולין ע"ב ע"א] גולל ודופק דמטמא באהל. גולל דף שהוא למעלה מן המת, ודופק דופן הנתון בצידי המת, ודוקא שלא פירש הדף מן המת שהדף היה ארוך מן המת והאהיל דבר אחר עליו בחודו של דף שלא היה על המת וראשו אחר על הכלים טמא, אבל פירש מן המת אינו מטמא באהל, הכי איתא בתוספת' אהלות. [ט"ו ע"ב] ור"מ מטהר דלא חשיבה מחיצה, דבר שיש בו רוח חיים. וכותבין עליו גיטי נשים ונותן לה הבהמה. פוסל לכתב גט בדבר שיש בו רוח חיים, דומיא דספר דלית רוח חיים. ות"ק סבר וכתב לה [דברים כ"ד] לרבות בכל דבר. שירה שחנתה סתם שירה ג' בני אדם. יתר מיכן מי' אמות אסור דלא הוי פתח ואינו ניתר אפי' בעומד מרובה.
<h2>דף טז:</h2>
מקיפין ג' חבלים זה למעלה מזה ע"ג יתדות סביב וזו היא מחיצה של ערב ובלבד שלא יהא בין חבל לחבל ג' טפחים, דלא אמרינן לבוד ולא הויא מחיצה. שעור חבלים ועובין יתר על טפח וצריך שיהא בין כולן טפח וג' משהויין, בין חבל של מטה לקרקע פחות מג"ט, וכן בין חבל לחבל שני, וכן חבל שני לחבל שלישי שהן ט' טפחים פחות ג' משהויין והחבל טפח וג' משהוין הרי י' טפחים. (תוס', ומקיפין בקנים נעוצים ועומדין וזו היא מחיצת שתי, אבל מחיצה חבלים היא מחיצה של ערב עכ"ת). בשירא דברו דוקא כשחונים בשדה שהם כאנוסים התירו אלו מחיצות רעועות בין בחבלים בין בקנים פחות מג' טפחים בין זל"ז. אלא בהווה וה"ה ליחיד מותר שאינה של שתי ושל ערב באלו מחיצות של ערב שאמרנו אפי' לשירא בעינן תרתי, אבל בגדר שגבוה י' טפחים לא קאמרינן שזוהי מחיצה מעולה. שתשמישה לאוויר לשמור חוצה לו ולא לדירה ואינה מוקפת שתי וערב אלא באלו מחיצות רעועות שאמרנו. יחיד נותנים לו בית סאתיים ולא יותר ואם הקיף ליותר אסור לטלטל בו כלל לפי שפרוץ במלואו למקום האסור לו, וכן שניים, שלשה נעשו שירא ונותנים להם כל צרכן ואפי' ליותר מי' סאין אם הוצרכו להן.
<h2>דף יז.</h2>
ג' פעמים מותרים בז' סאין היקף ופעמים אסורים בהיקף חמש, שהרי בית סאתיים שא"צ להן ופרוץ במלואו למקום האסור לו. (תוס', מאי לאו פנוי מאדם כגון דהיו ג' והיקפו ח' סאין דכי יהבת לכל אחד בית סאתיים פשו להו בית סאתיים פנוי אבל ז' לא דכי יהבת לכל אחד בית סאתיים לא פשו לי' אלא בית סאה. לא פנוי מכלים כלומר שיש בין המחיצות בית סאתיים פנוי שלא היו צריכין להן ואע"ג דאינון שלשה אם אינן צריכין אלא לבית סאתיים והיקפו ד' סאין בטלו המחיצות, עכ"ת). שבת גורמת הואיל ובשעת שביתה היו ג' מותרים לכל ההיקף אע"ג שהדיורים נתמעטו וכן אם נתוסף בשבת כיון שבשעת שביתה לא היו אלא שנים אינם מותרים אלא לבית סאתיים. חכמים היינו ת"ק דאמר לא דברו בשירא אלא בהווה ולעולם אפי' יחיד מותר, רבנן קמאי לא התירו באלו מחיצות רעועות אלא בשדה.
פיס' ד' דברים פטרו במחנה, בחיל מביאין עצים מכל מקום ואין בהן משום גזל ואפי' משדות אחרים, ופטורים מרחיצת ידים ודוקא במים ראשונים קודם סעודה אבל במים אחרונים צריך לחזר אחריהם מפני מלח סדומית, שאמרו רבותנו אחר כל אכילות אכול מלח ואם לא ירחוץ ידים ממשמש בעיניו ונכנס המלח בהן.
<h2>דף יז:</h2>
(תוס' כי קורטא בכורא, בכור מלח יש מעט מאותו מלח סדומית כמין קרט קטן עכ"ת). כל מיכל מדד המלח חייב לרחץ ידיו, ומדמאי הלוקח פרות מע"ה חייב לעשר א' מק' ובאכסני' לא גזרו כב"ה דאמרי מאכילים את העניים דמאי ואת האכסנאי' דמאי. ומלערב דוקא בערובי חצרות נפטרו דמותר לטלטל בחצריהם מזה לזה בלא עירוב דעירובי חצרות מדרבנן הקילו דפעמים אין פת מצוי להם. (תוס', רש"י פי' אם הקיפו אלו ואלו ומחיצה מפסקת ביניהם ויש שם פתח אינם צריכים לערב אבל בעירובי תחומין חיבין, ורבינו שלמה בן ביתוס פי' שמותר להן להוציא מאהל לאהל ומטלטלין בכל המחנה בלא עירוב אבל לצאת לתחום אסורים עד שיערבו עכ"ת). וכי לוקין על לאו שניתן לאזהרת מיתת בי"ד אפי' התרו [אצ"ל לא התרו] בו למיתה אין לוקין עליו שהלאו שלו ניתן למיתה. מי כתיב אל יוציא דמשמע משאוי, אל יצא [שמות ט"ז] כתיב משמע גופו. אינם מחוורין דבר תורה כלומר אינן מן התורה ד' אלפים מחוור הוא כלומר ד' אלפים אסור מן התורה. אלף אמה מגרש שאינן רשאין לזרוע בהן וליטע בהן אילן. ועדין קושיא במקומה עומדת, טעות בספרים שהרי הקושיא מתורצת היא, שאין לנו עירוב לא גרסינן לי' עד סוף הפרק.
עושין פסין לביראות, שהן ברה"ר, וביראות עצמן רה"י שעמוקים י"ט ורחבים ד"ט ואין יכול למלאות מהן ועושין להן פסין סביבות לבאר למחיצות וימלא ויכניס שם ותכנס בהמתו וישקנה שם. דיומדין עמודים הנראים כשנים וכשנועצן בקרקע לפאת דרומית מערבית נוטה צדו אחד למזרח וצדו אחד לצפון, והשני לפאת מערבית צפונית צדו אחד נוטה למזרח וצדו א' לדרום וכשנותן ארבעתן לד' הפאות נמצא לכל רוח ב' אמות דופן אמה לכאן ואמה לכאן והריוח בנתים. פשוטים באמצע נותן לכל רוח נסר רחבה אמה. וביניהם ב' רבקות של ג' ג' בקר שהן י' אמות דעובי' של פרה אמה וב' שלישי אמה שהן י' אמות ו' פרות ו' אמות וי"ב שלישים שהן ד' אמות וכולן הן י' אמות, ואם הן מרוחקין יותר מי' אמות אסור לטלטל בהן. של ד' ד' בקר שהן ח' בקר ח' אמות וט"ז שלישי' שהן ה' אמות ושליש וכולן הן י"ג אמות ושליש. קשורות יהיו הפרות ולא מותרות שמרוחקות זו מזו והוי יותר מן השעור למר כדאית לי' ולמר כדאית לי'. אחת נכנסת ואחת יוצאה רבקה א' נכנסת ורבקה א' יוצאה שיהיו פוגעות זו בזו ויהיו כלן זו אצל זו, קולא היא זו דלא בעינן עשר מצומצמות אלא (שותקות) [שוחקות], הזיווג של פרות נקרא רבקה. מותר להקריב לבאר להקריב הפסים לבאר ולעשות ההיקף קצר, כל שהוא רוצה, ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה בפנים שהן ב' אמות כדי שלא תחזיר הפרה ראשה מבחוץ ויוציא הכלי אחרי'. מותר להרחיק כל שהוא רוצה מרחיק הפסים מן הבור, ובלבד שירבה בפסים שלא יהא בין פס לפס אלא למר י' אמות ולמר י"ג אמות ושליש. עד בית סאתיים התירו דהוי ע' אמה ושירים על ע' אמה ושירים, ושירים הם ב' שלישי אמה. אלא לגינה ולקרפף שלא הוקפו לדירה ואינן אלא לעצים והוי כרמלית, אבל הבור כמוקף לדירה חשבינן לי' שהאדם נפנה שם לעמוד על המים. אבל אם היה דיר של בהמה שעומדין בשדה לזבל היום כאן ומחר כאן, ועושין מחיצות להם והרועים נכנסים ויוצאים שם תמיד. סהר היקף לבהמות העיר ובני אדם נכנסים ויוצאי' שם תמיד לתקן הבהמות. מוקצה היקף כעין חצר שאחורי הבתים וחצר לפני הבתים כל הני היקפו לדירה, גם אלו הפסים בני אדם נכנסים שם ודולין ומשקין הבהמות הילכך הו"ל היקף שהוקף לדירה כל מה שהוא גדול. ובלבד שירבה בפסים שלא יהא בין פס לפס יותר מן השעור.
<h2>דף כא.</h2>
מטפס ויורד מידבק בדופני הבור ויורד לבור. לא התירו במחיצות כאלו שהפרוץ מרובה על העומד לדלות בעבורו אלא מטפס ויורד, ואם היה הבור רחב שאינו יכול לטפס בדופני הבור גם לו מותר לדלות.
אין בורגנין בבבל אם היו בורגנין חוץ לעיר בתוך ע' אמה ושירים מעברין עמה למדוד אלפים אמה שהן תחומי העיר משם ולהלן. בורגנין בתים עשויים מנצרין של ערבה קלופה ואינן דבר קבוע, ורש"י פי' סוכות שעושין שומרי העיר ובבבל לא חשיבי בית להתעבר עם העיר, דאתו מיא ושטפו להו דאתו גנבי וסתרי להו הילכך לא חשיבי בית. דשכיחי מיא והי' מותר להם פסי ביראות כדרך שהתירו לעולי רגלים לפי שהולכים התלמידים ללמוד דלדבר מצוה הולכין, אלא בבבל לא הוצרכו שמים מצויים להם. מתיבתא לא שכיחי ישיבות. (תוס' אמאי קאי אתיתון מברניש לבי כנישתא דדניאל שמעתי אומרים עליכם שאתם באים מבירניש לבי כנישתא דדניאל בשבת מקום שהי' שם מתפלל שם דניאל שנאמר [דניאל ו'] וכוין פתיחן לי' בעיליתי' נגד ירושלם וגו'. אמאי (קא) סמיכתו אבורגנין שהם בתוך ע' אמה ושירים. מתוותא עירות חרבות ונשארו שם מחיצות קימות הראויות לדירה ואמרינן בפ' כיצד מעברין [נ"ה ע"ב] נפש שלא נפרצה היינו מצבת קבר מתעברת עם העיר אם היא בתוך ע' אמה סמוך לעיר. עכ"ת).
<h2>דף כב.</h2>
ר' יהודא אם היתה דרך הרבים מפסקת בין הפסים, יסלקנה לצדדים דלא ליתו בני הרבים דרך הפסים ומבטלי מחיצתא. אינו צריך אע"ג דדרך הרבים נכנסים בזו ויוצאים בזו, כדאמרינן לעיל [ח' ע"א] חצר שהרבים נכנסים בזו ויוצאים בזו רה"י לשבת.
<h2>דף כב:</h2>
באר הרבים מים נובעין, בור מים מכונסין, דעבידי דפסקי. (תוס' א' באר הרבים ובור הרבים אי פסקי מיא מדכרו אהדדי, באר היחיד נמי שרי דהא לא פסקי מיא, עכ"ת). אלא לבאר הרבים דאיכא תרתי למעליותא ולא בור. חגורה מחיצה בחבלים כדאמרינן [ט"ז ע"ב] בפרקין דלעיל.
<h2>דף כג.</h2>
פיס' ובלבד שיהא בה שומירה מקום שעומד שם לשמור הפירות וכבית הוא וס"ל להאי תנא בקרפף אעפ"י שאינו יותר מע' אמה שאינו מותר אא"כ מוקף לדירה. (תוס' סמוכה לעיר הואיל וקרובה לביתו דעתו להשתמש בה תמיד וכהיקף לדירה דמי. ובלבד שתהא ע' אמה על ע' אמה ושירים ולא יותר, עכ"ת). שיח ומערה אע"ג דלא נעשין לכתחילה לדירה הואיל דזמנין אדם עומד שם לדירה ראוי לדירה הוו. ר"ע אומר אפי' אין בה אחד אחת מכל אלו וכו' ס"ל לא צריכים להיקף דירה כיון שאינן יותר מע' אמה. (תוס', ארכה יותר על רחבה אפי' אמה אע"ג דמיעט רחבה והוסיף על ארכה ואין בכולה אלא בית סאתים היכא דלא הוקף לדירה עכ"ת).
פיס', אפי' כבית כור והוקף לדירה מטלטלים בתוכו. אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב וביטל להם רשותו שהי' להם בחצר, ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו לצרכו, דהוי חוזר במה שביטל להם ומחזיק בשלהן ואוסר להן כדתנן בפר' הדר [ס"ט ע"ב] מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד ה"ז אוסר, והוא מותר להוציא מבתיהם דהוי כאורח לגביהו, אבל להם מותר להוציא גם מביתו דהמבטל רשות חצירו רשות ביתו נמי מסתמא ביטל אפי' אם לא פירש אלא שאמר אני מבטל לכם רשותי. בעקרבנין מין ירק לצאת י"ח משום מרור. ובקשתי לי חבר לג' דברים הללו אם שמעם מפיו ולא מצאתי לי חבר ששמע ממנו.
<h2>דף כג:</h2>
הלכה כר"ע דע' אמה לא צריך היקף לדירה הלכה כר' יוסי דאמר אפי' ארכה כשנים ברחבה מטלטלים בתוכה. הוה אמינא הל' כר' יוסי דמתיר באריך וקטין ודוקא שיהא בה שומירה. הל' כר"ע דלא בעינן היקף לדירה אבל באריך וקטין צריך בית דירה.
<h2>דף כד.</h2>
פורץ בה פרצה יותר מעשר דהוי כמי שאין לו מחיצות.
<h2>דף כו:</h2>
הא ר' אליעזר מתנית' דהכא ר"א מתנית' דהתם רבנן הוא דס"ל המבטל רשות חצרו בסתמא רשות ביתו לא בטל לפי' אסור לו להוציא דהו"ל כאילו חוזר ולוקח רשותו, ולהם אסור דמבטל רשות חצרו רשות ביתו לא בטל, וכן אם היו חמשה שרוין, לר' אליעזר א"צ לבטל רשות לכל א' דבסתמא כשביטל לאחד ביטל לכולהו כי היכי דאמרי' הכא המבטל רשות חצרו רשות ביתו נמי ביטל, ולרבנן דאמרי דבסתמא לא ביטל רשות ביתו הכא נמי צריך לבטל רשותו לכל א' וא' ואם ביטל לאחד בסתם לא בטל לכולהו.
בכל מערבין עירובי חצרות ועירובי תחומין, ומשתתפי' שתופי מבואות עם חצרות הפתוחות להן. חוץ ממים ומלח דלאו מידי דזייני נינהו. וטעמא דערוב דדעתו ודירתו במקום שמניח ערובו כאילו דיירי התם, וכן בעירובי תחומין נעשה כמו ששבת שם ומשם והלאה יש לו אלפים אמה, ומיהו בעירובי חצרות מיתוקמי בפ' חלון [פ"א ע"א] שאין מערבין אלא בפת. הכל נלקח בכסף מע"ש בירושלים, דכתי' [דברים י"ד] ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך וגו' בכלל ופרט וכלל מיתי כל מידי. (תוס', חוץ מן המים ומן המלח, בגמ' מפרש דלאו פרי מפרי הוא עכ"ת). הנודר מן המזון כגון דאמר כל הזן עלי, וכל מילי זייני חוץ ממים ומלח. מערבין לנזיר ביין אעפ"י דלדידי' לא חזי לאחריני חזי, ולישראל בתרומה ודוקא בתרומה טהורה דחזיא לכהן, אבל בתרומה טמאה דאפי' לכהן לא חזיא לא. בחולין דמידי דחזי לי' בעינן, אבל בנזיר ביין לא פליג [כדלקמן ל' ע"ב] דאפשר דמתשיל אנזירותי' לחכם ויתיר נדרו וחזי לדידי' אבל בתרומה אי מיתשיל עלה לומר לא נתכוונתי לכך ותנן הקדש טעות אינו הקדש הדרא לטיבלא ואינו יכול להפריש ממנה תרומה בשבת דכל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בין השמשות ס"ל להאי תנא. ולכהן מערבין אפי' בבית הפרס דמצי אזיל להתם דאמר רב יהודא [שם] מנפח אדם בבית הפרס והולך וספיקא דרבנן הוא. בית הפרס, שדה שנחרש בה קבר. לחוץ ולוכל (לאכל) לעשות מחיצה בינו לבין הקבר שלא יאהיל עליו כמו בשידה תיבה ומגדל ליכנס שם, וכגון שמחזקת מ' סאה בלח שהן כורים ביבש דס"ל [שם] אהל זרוק שמי' אהל וחוצץ עליו בפני הטומאה.
<h2>דף כז.</h2>
אין למדין מן הכללות בדבר שהוא נותן כלל אפי' במקום שנאמר בו חוץ די"ל התנא דקדק בכלל כיון דתנא בי' חוץ ואפ"ה אין הכלל גמור ושייר כגון הכא דאמר חוץ מן המים ומלח ושייר כמהין ופטריות מים ומלח המעורבין מזון הם לטבל בהם פתו.
<h2>דף כט.</h2>
כל האוכלי' אעפ"י דאין אוכל מטמא אדם במגע אם אכל אוכלים טמאים כב' ביצים מצטרפים לפסל את הגוי' נפסל גופו מלוכל (לאכל) בתרומה כדאמרינן בריש מס' שבת [י"ג ע"ב] בי"ח דבר שגזרו. ובמזון ב' סעודות לעירובי תחומין לכל אחד ואחד, ולערוב חצרות אם היו דיורים מרובים בחצר די להם ב' סעודות לכולן ואם הן מועטים כגרוגרת לכל א' וא'. וכביצה לטמא טומאת אוכלין לטמא אחרים בעינן כביצה אבל לטומאת עצמן כל שהן והכי איתא בתורת כהנים ור"ת פירש דאפי' טומאת עצמן בכביצה דבכמה מקומות מצינו טומאת עצמן בכביצה והא דתורת כהנים לאו הלכתא היא. עוכלא שמינית של ליטרא. אין פוחתין לעני בגורן במעשר עני שמחלקים לענים אין פוחתין מהאי שעורא דכתיב [דברים כ"ו] ונתת ללוי לגר וגו' ובכי האי שעורא איכא נתינה. יין כדי לאכל בו כדי ששורה בו פתו מזון ב' סעודות לטבול בו שמטבל פתו מעט מעט ושעור מועט הוא מיין. (תוס' שעורו כדי לאכל בו, ללפת בו פת מזון ב' סעודות כדי לאכל ממנו שיהו כל ב' סעודות ממנו בשר חי אינו לפתן, עכ"ת). ובעינן כדי לאכל בהן מזון ב' סעודות. דלא אבצול זרתא שלא גידלו העלין זרת.
<h2>דף כט:</h2>
כל שהוא לפתן שמלפת בו את הפת כדי לאכול בו ב' סעודות. (תוס', ב' רביעיות שהן חצי לוג והן שתית ב' סעודות עכ"ת). כדי לאכל ממנו שאין מלפת בו את הפת אלא כדי שיאכל מן הבשר ב' סעודות.
<h2>דף ל.</h2>
סיני רב יוסף לפי שהי' בקי במשניות ובבריתות כאותם שלמדו בסיני.
<h2>דף לא.</h2>
פיס' מערבין בדמאי, דחזי לענים. במעשר ראשון שנטלה תרומתו תרומת מעשר ולא ניטלה ממנו תרומה גדולה וכגון שהקדימו בשבלים ולא נתחיב בתרומה ביד ישראל דכתיב [דברים י"ח] ראשית דגנך. שנפדו כהלכתן ולא נתנו חומש קמ"ל דאין חומש מעכב מלאכל, אבל לא בטבל אפ' בעציץ שאינו נקוב דמדרבנן חייב בתרומה. ולא במעשר ראשון שלא נטלה ממנו תרומה גדולה וכגון שהקדימו בכרי שכבר נתחייב בתרומה ביד ישראל. ולא במע"ש והקדש שנפדו שלא כהלכתן מע"ש שפדאו אגב אסימון במטבע שאין עליו צורה, והקדש פדאו אגב קרקע וכתיב ונתן הכסף וקם לו.
<h2>דף לא:</h2>
ביד מי שאינו מודה בערוב כותי, אוקימנא בעירובי תחומין דמיקנא ביתא הוא, והני לאו בני קנין נינהו, אבל עירובי חצרות דעירובי רשותא הוא גובין. (תוס', ודלמא לא ממטי לי' האי קטן עד לידו של מקבל, בעומד ורואהו שמוליכו, עכ"ת). ודלמא (לא) ההוא [לא] שקיל מיני' אעפ"י שהבטיחו מבעו"י לערב עליו, חזקה שליח עושה שליחותו כיון שהבטיחו.
<h2>דף לב:</h2>
פיס', נתנו באילן למעלה מי' טפחים והוא מקום ד' טפחים, כגון אילן רחב ד' טפחים דהוי למעלה מיו"ד דידי' רה"י, ונתכון לשבות למטה בר"ה אינו עירוב, דהוא בר"ה ועירובו ברה"י הואיל דלא מצי שקיל לי' אינו עירוב למטה מי"ט ערובו עירוב דהוא ועירובו במקום א' ואע"ג דקא משתמש באילן ליקח העירוב. (תוס', וגם נמי מיבעי לי' מכרמלית לר"ה דהא למטה מי' ברוחב ד' היא כרמלית. הא אוקימנא ד' היא עכ"ל) ר"י היא דאמר כל דבר שמשום שבות לא גזרו עליו ביה"ש והיא שעת קנית הערוב. נתנו בבור והוא עמוק י' טפחים דהוי רה"י ובבור העומד בכרמלית ונתכון לשבות למעלה בכרמלית וטלטול מן הבור לכרמלית אסורא דרבנן הוא ור' היא דלא גזרו עליו ביה"ש. (תוס', אילימא דנתכון לשבות למעלה על האילן הוא ועירובו במקום א' הוא, ואמאי למעלה מי' אין עירובו ערוב. עכ"ת).
<h2>דף לד:</h2>
נתנו בראש הקנה אפי' גבוה מאה אמה ה"ז עירוב דכיון דאינו רחב ד' לא הוי רה"י, שאינו תלוש ונעוץ לא דהוי מחובר וגזרינן שמא יקטום דהוי תולדה דקוצר, אבל בתלוש ונעוץ אין בו אסור קוצר.
<h2>דף לה.</h2>
במגדל של עץ ואמאי עירובו ערוב והא נעול הוא ואינו יכול ליטלו, דקטיר במיתנא קשור בחבל ואסור לטלטל הסכין כי אם לחתוך בו פת ומיני אוכלין. (תוס', ורש"י פי' ובעי סכינא למפסקי' דאי הוה מצי למיפסקי' בידי' שפיר דמי אפי' לר' אליעזר דאין חתיכה אסורה אלא במחובר אבל הכא מקלקל הוא ושרי כדתניא במס' ביצה [ל"א ע"ב], חותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך, ואע"ג דהכא אוהל הוא ואמר התם שבקרקע אסור לחתוך גזירה דרבנן היא דמיחזי כי סותר ולא סותר בנין ממש דהא פתיחת דלת בעלמא הוא וכיון דשבות הוא לא גזרו עליו ביה"ש. אין ניטלין אלא לצורך ועיקר תשמישו של סכין לא לחתוך חבלים הוא אלא לחם ובשר ות"ק פליג ולית לי' דר' נחמי' הילכך עירובו עירוב דפסיק לי' למיתנא, עכ"ת).
פיס' נתגלגל הערוב חוץ לתחום, נפל גל עליו, גל דבעי מרא וחצינא לפנוי' והויא מלאכה, ונטמאת שאסור לאוכלה בין לדידי' בין לאחריני, והאוכל עובר בעשה כדאיתא בפרק הערל [יבמות ע"ג ע"ב]. משחשכה נאכל ערובו ערוב, הואיל והותרה הותרה, ואם ספק מבעו"י ספק משחשיכה ה"ז חמר גמל דמספקא לן אי קני עירוב ושם הוי ביתו ומשם יש לו אלפים אמה לכל רוח והפסיד אלפים שמעבר ביתו והלאה, או שהוא לא קנה עירוב ומביתו יש לו אלפים ומעירובו אין לו כלל, ומחמת ספק זה אין לו אלא אלפים אמה שבין ביתו לעירובו דממ"נ בהנך לשתרי, אבל אלפים מעירובו ואילך ומביתו ואילך לא קנה, נמצא זה מושכו לכאן וזה לכאן כאדם המנהיג חמור וגמל שחמור הולך לפניו והגמל הוא מושכו מאחריו כי כן דרך החמור בהנהגה והגמל במשיכה [עי' ב"מ ט' ע"א] וצריך לפנות לפניו ולאחריו. הנותן את עירובו יש לו ד' אמות כיון שנתכוון לשבות שם שביתה והני אמות מיבלען בתחומו, הו"ל כנותן עירובו בבית שבסוף התחום שאפי' הוי אלף אמה מהלך את כולה וחוצה לו אלפים אמה.
<h2>דף לו:</h2>
פיס', אם באו גוים למערב עירובו למזרח להרחיק עצמן מהן, ונותן ב' עירובין למזרח ולמערב. למקום שארצה אלך דאית לי' ברירה ואע"ג דלא אתו עד למחר וביה"ש קני לי' עירובו. הריני כבני עירי להיות לי אלפים מן העיר כשאר בני העיר שלא עירבו. אם בא חכם למזרח עירובו למזרח שרוצה להתקרב אליו כדי להקביל פניו. ר' יהודא אומר אם בא לכאן ולכאן ילך אצל רבו דלרבו ניחא לי'. ר' יהודא דלית לי' ברירה כגון שבאו מאתמול והוא לא ידע דגילוי מילתא הוא.
<h2>דף לח.</h2>
פיס' בין מלפני' בע"ש בין מלאחרי' בא' בשבת. (תוס' מערב אדם ב' עירובין, יכול לערב ערב יו"ט ראשון למזרח ולמערב ואומר עירובי של מזרח יקנה לי היום לצורך מחר ועירובי של מערב יקנה לי בין השמשות של מחר לצורך יום שני. עכ"ת). עירובי ביום הראשון במזרח וביום שני למערב, עירובי הראשון ליום ראשון קנוי לי והשני אני רוצה להיות כבני עירי דס"ל לר' אלעזר שבת ויום טוב ב' קדושות הן מערב לרוח אחת לב' הימים או אינו מערב כל עיקר דקדושה א' היא ואינו יכול לערב יום א' למזרח ויום א' למערב כשם שאינו יכול לערב ביום א' חציו למזרח וחציו למערב. כיצד הוא עושה רבנן היא. מוליכו בראשון עיו"ט שלפני השבת בסוף אלפים. ומחשיך עליו כדי לטלטלו ולהביאו, ולא הי' צריך להביאו אלא עצה טובה קמ"ל שיחשיך עליו ונוטלו שמא יאבד ושוב אין לו עירוב לשני, ועוד חוזר בשני ומוליכו שם ואוכלו אם ירצה ועיקר הליכתו לשם לידע אם העירוב שם ביה"ש שאם נאכל ע"י כלב מבעו"י אינו עירוב ואם החשיך שם הוא הוי עירוב שהרי עירב ברגליו. משתכר בהליכתו שקנה עירוב, ואם לא מצא שם מערב ברגליו ומשתכר בעירובו שאוכלו. (תוס', מפירש"י מוליכו בראשון ע"י שליח דאמ' קאי איהו גופי' בלא פת נמי קני שביתה כיון דהתם יתיב עד דקדיש יומא. מוליכו בראשון מוליכו השליח בראשון, עי"ט שלפני השבת ומחשיך עליו עד שיקנה העירוב ונוטלו ובא לו שמא יאבד ושוב אין לו עירוב לשני, כדקתני נאכל עירוב בראשון וכו' וחוזר ומוליכו בשני שהוא ע"ש ומחשיך עליו ואוכלו שם אם ירצה, דלהביאו א"א דשבת הוא. משתכר בהליכתו כלומר קונה לו הליכתו עירוב ליום מחר ומשתכר בעירובו שאוכלו. ויו"ט אחר השבת דלא אפשר בהכי מוליכו בראשון ויניחנו שם ע"ש ולמחר ילך ויראה אם עדין ישנו שם יחשיך עליו ויהא לו עירוב לשני ואם אבד ישב בביתו, עכ"ת).
אבל אמת. מודים אתם לי שהן ב' קדושות הואיל שאתם מודים שאם נאכל עירובו לראשון אינו עירוב לשני דאי כיום א' ארוך הוא למה אינו עירוב וכי אם נאכל עירובו משחשיכה אינו עירוב לאותו היום. (תוס' שאם עירב ברגליו שלא הי' לו פת לשגר לו על ידי שליח ולערב הלך בעצמו וישב בסוף אלפים עד שקדש עליו היום וקנה שביתה וחזר ולן בביתו שמערב ברגליו בשני, צריך לערב ברגליו אף בשני ואינו יכול לצאת בשני חוץ לתחום ע"י קני' ראשונה או אם נאכל עירובו, המערב בפת ונאכל עירובו ביום ראשון לאחר שקנה עירוב אין אתם מודים שאין יוצא עליו בשני ע"י אותה קני' הא לאו ב' קדושות הן, ר' אלעזר קא מהדר להו הא ודאי אף לדבריכם ב' קדושות הן, עכ"ת). ורבנן מספקא להו אי ב' קדושות הן אי קדושה אחת, והכא לחומרא שאם נאכל עירובו ביום ראשון אינו עירוב ליום שני שמא ב' קדושות הן והכא לחומרא שלא יערב לב' ימים יום א' למזרח ויום א' למערב שמא קדושה א' היא וכיום א' הן. (תוס', אי אתם מודים שאין מערבין מתחילה מי"ט לשבת (לא) אם [לא] עירב ביה"ש שלא עי"ט והוצרך לצאת בשבת אי אתם מודים שאין יכול לערב מי"ט לשבת, אלמא קדושה אחת היא הא לאו קדושה היא, בתמי', עכ"ת).
<h2>דף לח:</h2>
לאו קדושה אחת הן, כד' זקנים מפורשים בגמ' ואליבא דר"א דאמר ב' קדושות הן. (תוס' בגמ' מקשה דרב אדרב, דהכא אמר רב הלכה כד' זקנים ואליבא דר"א דאמר ב' קדושות הן ובמס' ביצה [ד' ע"א] אמר שבת ויו"ט רב אמר נולדה בזה אסורה בזה אלמא קדושה א' הן ומתרץ התם משום הכנה דרבה, לא משום טעמא דקדושה א' הן אלא משום שאסור להכין מי"ט לשבת עכ"ת). משום הכנה, שאסור להכין מי"ט לשבת כך אסור לערב (מעי"ט) לשבת. הא קא מכין מי"ט לשבת לכשיניח ליום א' בסוף אלפים מצד זה וליום אחר בסוף אלפים לצד אחר הוי כאילו מכין מי"ט לשבת, ורש"י גריס והא בעינן סעודה הראוי' מבעו"י וליכא דהא בע"ש אינו יכול לילך באותו צד שהעירוב קנוי לו למחר. דמנח לי' בסוף אלפים שאין לו מצד אחד מבעו"י כלל, דמנח לי' בסוף אלפים אמה לכאן דיש לו לצד מזרח ג' אלפים אמה ולצד מערב אלף אמה ויכול ללכת שם.
<h2>דף לט.</h2>
עירב ברגליו הולך עד סוף אלפים ושובת שם ועירובו קנוי לו. דהתם מוכחא מילתא דלידע מה היא צריכה הולך שם, וכתיב ממצוא חפצך [ישעיה נ"ח], והכא לא מוכחא מילתא ולא מסקי איניש אדעתיהו דלעירוב אזל להתם. חמרא איתבד מיני' חמורו נאבד והלך שם כדי להשיבו שאפי' הי' חוץ לתחום קורא לה והיא באה. מערב ברגליו בשני שאין מערבין בתחילה בפת מי"ט לשבת דקרי לי' השתא שם עירוב כדאמרינן לעיל. ובאותה הפת ולא בפת אחרת דנראה כמכין מי"ט לשבת.
פיס' והי' ירא שמא תתעבר ויעשו ב"ד אלול מעובר והיו ב' ימים ר"ה שיום ל' אלול עושים בקדושה ככל השנים ואם מעברים אלול יעשו י"ט גם ל"א אלול וצריך לערב ב' ימים בראשון לצד מזרח ובשני לצד מערב אומר הראשון למזרח והשני למערב דס"ל ב' קדושות הן. ולא הודו לו חכמים לערב בב' רוחות לב' ימים דקדושה אחת הן.
פיס' החליצנו זרזינו כח כמו [במדבר ל"ב] נחלץ חושים. אם היום ר"ח זרזינו כח היום ואם למחר זרזינו למחר דס"ל ב' קדושות הן. ולא הודו לו להן חכמים דקדושה א' הן.
<h2>דף לט:</h2>
של גלויות פסח שבועות סוכות לפי שבני הגולה עושין אותם ב' ימים, אבל בני א"י אין עושין אלא יום א' אבל ר"ה פעמים גם בני א"י עושין אותם ב' ימים כגון שבאו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגים אותו היום קודש ולמחר קודש. (אינו) [צ"ל אין] בדברי כלום איני רוצה שתהא תרומה ולעבור על גזירת חכמים דתנן [ביצה ל"ו ע"ב] אין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט. מודה ר' יוסי לחכמים בב' י"ט של גלויות דב' קדושות הן. בר טביא צבי, לא תימא להו מידי שלא יבישוני.
<h2>דף מ.</h2>
ליפתא לפת. אפילו מחוץ לתחום אתא הבא לזה מותר לזה. שרא להו רבא למיזבן מיני', ע"י תגר הרגיל אצלו ובלבד שלא יזכור לו סכום המקח [ביצה כ"ט ע"ב]. בני גננא קושרי כילת חתנים היו רוצים לעשות חופה מהדס דגזו להו גוים במחובר, בעי' לערב להמתין שלא יריח מהן עד כדי שיעשו ויחתכו אותו במחובר.
מהו להזכיר של ר"ח בר"ה לומר את יום ראש החודש הזה ואת יום הזכרון הזה, לפי שנא' [ויקרא כ"ג] זכרון תרועה, כיון דחלוקין למוספין דכתי' [במדבר כ"ט] מלבד עולת החדש ומנחתה. זכרון א' עולה כשאומ' את יום הזכרון עולה לר"ה ולר"ח.
<h2>דף מ:</h2>
אומר זמן בר"ה ברכת שהחינו. כיון דלא איקרו רגלים דמתרגמינן זימנין. רשות לא מיבעיא לי דרשאי הוא ואינה ברכה לבטלה. חובה מאי. זמן אומרו אפי' בשוק והרי אין כוס, ואפי' זמן שהוא חובה לאומרו כגון של יו"ט דהשתא קבעונהו רבנן בכוס כנר וכבשמים במ"ש שמברכים על הכוס.
<h2>דף מא:</h2>
מי שהוציאוהו גוים, באונס או רוח רעה שנטרפה דעתו, ואח"כ חזר לדעתו והרי הוא חוץ לתחום. כאילו לא יצא והרי העיר לו כד"א כבתחלה וחוצה לה אלפים אמה. הוליכוהו לעיר אחרת והיא מוקפת מחיצות, או שנתנוהו לדיר וסהר שמוקפי' לדירה הן, והיקפן גדול, מהלך את כולה דהואיל ומוקפת מחיצות הרי היא כד"א, מפרנדיסין שם מקום, והיפליגה ספינתן כשהיא מתרחקת מן היבשה קרי לי' פילגא. הלכו את כולה היו מהלכין בכל הספינה ואעפ"י שהספינה הולכת בשבת ויצאו חוץ לתחום והוו כמי שיצא חוץ לתחום דניתן בדיר או בסהר שהרי יש לה מחיצות, שרצו להחמיר על עצמן בספינה, דמודו להו ר' יהושע דמותר ללכת בכולה לפי ששבת באויר מחיצותי' מבע"י ובדיר ובסהר הוא דפליגי. יצא לדעת אעפ"י שהחזירוהו גוים באונס, אין לו אלא ד"א שלא הי' לו לצאת הוצרך לנקביו זה שהוציאוהו גוים, מהו שיצא חוץ לד' אמותיו, שדוחה ל"ת שבתורה לאו דלא תוכל להתעלם, שאם זקן ראה אבידה ואינה לפי כבודו אינו חיב להחזירה הכא נמי אינו יכול לפנות במקומו שאינו כבודו. אי פקח הוא האי שנצרך לנקביו דיהבו לי' רבנן רשותא למיפק חוץ לד' אמותיו, עייל לתחומי' יכנס לצד תחום העיר וכיון דעל על, ומותר כאילו לא יצא דהאי ברשות נכנס לתחומו ליפנות ולא גרע מהחזירוהו גוים. לא הפסידו מקומן אם שבת היא מותר לאוכלו שם ואם י"ט הוא יש להן אלפים לכל רוח והעיר להן כד"א כמתחילה.
פיס' "לנמל" מקום שהספינות עומדות שם בזמן הרוח, פורטו בלעז, והוא שהנמל חוץ לחומת העיר אבל אם הנמל בעיר יוצא מן הספינה וכל העיר כולה כד"א דהוי כאילו הוציאוהו גוים דאונס הוי שהרי למזונות הלך ואונס חשיב לי' בריש ואלו מגלחין [מו"ק י"ד ע"א]. מה אנו לירד אם היינו בתחום קודם שחשיכה. והיינו בתוך התחום והוי כאילו הגענו בתוך העיר מבע"י.
<h2>דף מב.</h2>
(תוס' פסיעות בינוניות, אמה, וזה ששבת בבקעה יש לו ממקומו אלפים אמה לכל רוח. והקיפוה גוים מחיצה בשבת ולדירה, דאל"ה ביותר מבית סאתים לא משתריא לטלטול עכ"ת). מהלך אלפים ולא כל ההיקף הואיל שהיקפו בשבת אינו חשוב כד"א, ומטלטל בכולה אפי' חוץ לאלפים אמה שאין לו רשות להלך מותר לטלטל ע"י זריקה, זורק חפץ בכל ההיקף ולא גזר שמא ימשך הוא אחר חפצו ויצא חוץ לתחומו, וטלטול שרי בכולה דמחיצה הנעשית בשבת שמה מחיצה. באלפים מיהת שמותר לו ללכת, לטלטל משום דהוי כמחיצה שנפרצה במלואה למקום האסור לה באותו היקף שהוא יותר מאלפים הואיל דגזר שמא ימשך אחר חפצו קרי לי' מקום האסור.
<h2>דף מב:</h2>
פיס' הלכה כר"ג בדיר וסהר וספינה פרש"י וה"ה לעיר שיש לה מחיצות. הואיל ושבת באויר מחיצות הספינה מותר ללכת בכולה. נוטלתו מתחילת(ו) ארבע אמות ומניחתו לסוף ארבע משיצא זה חוץ לתחום לא נקט לו ד"א דספינה כל שעה מהלכת בכל קפיצה וקפיצה יותר מד"א נמצא שאין לו תורת אמות כלל. נפחתו דופני הספינה, מבע"י בקופץ מספינה לספינה לא הי' עומד בספינה ששבת שם.
<h2>דף מג.</h2>
להבריח מים הן עשויות המחיצות שלא יכנסו המים לפנים ולא לדור בהן ולא חשיבי מחיצה. כו"ע לא פליגי דשרי לפי שנוטלתו מתחילת ד' ומניחתו לסוף ד'. (תוס' כי פליגי כשעמדה ובשעת עמידתה קנו להן אמותיהן ואפ"ה ר"ג שרי משום אויר מחיצות, עכ"ת). ודיקא מתני' כוותי' דרבא דאמר טעמא משום דהני מחיצות להבריח מים הן עשויות, דבקבוע פליגי דומיא דדיר וסהר והכא ליכא למימר נוטלתו מתחלת ד' ומניחתו לסוף ד'. (תוס' כל אותו היום שהיו בספינה. אחי אבא ר' יהושע, אמש לערב, עכ"ת).
<h2>דף מג:</h2>
שפופרת קנה. (תוס' חלול, וכשהוא ארוך אין צופי' בו למרחו' וכשהוא קצר צופי' בו יותר, והי' שפופרת של ר"ג מתוקנת למדת אלפים אמה בים או ביבשה. [כמה עומקו של גיא מביא שפופרת ומביט בה ביבשה] וימדוד כמה אמות יכול לצפות בה ואחר כך ילך על שפת הגיא ויצפה בה לעומקו ויתרחק מאחוריו עד שיבחין שבמקום שכלה שם עומקו גיא שם כלה צפית השפופרת שאם יתרחק עוד מעט לא יראה קרקעית הגיא וידע שעומקו של גיא והרחקתו שנתרחק מן שפתו הוי כמדת צפית השפופרת, עכ"ת). משכתי[ה] שמעתי[ה], היה מהרהר בה עד שיצא חוץ לתחום, שרוי בצער שאינו יכול לחזור. והנהו דעבדי מחיצה לא היו יודעים שהעמידום למחיצות וערבו שם. עשה לו מחיצה של בני אדם ויכנס ודמי למי שהוציאוהו גוים שהקיפוהו ונתנוהו בדיר וסהר. (תוס' ובדלא מלו גברי שלא היו כל כך אנשים לעשות לו מחיצה מכאן ומכאן ממקום שהוא שם עד תוך התחום אלא עד ב' אמות סמוך לתחום, עכ"ת). והכי קא"ל עשה לו מחיצה של בני אדם עד ב' אמות ויכנס אח"כ בלא מחיצה.
<h2>דף מד:</h2>
אעילו מיא מרשות היחיד לרה"ר והוקבעו שם לדעת שהודיעם שלכך נקבעו לשם מחיצה לפי' נגדינהו. זיקי נודות, בריסתקא בשוק ברשות הרבים בהדי דאתא רבא מפירקא ובאו התלמידים עמו שורות שורות והמחיצה נעשית מאליה והכניסו השמשים הנודות מר"ה (לר"ה) [לרה"י].
פיס' מי שיצא ברשות לעדות החדש או להציל מן הגיס או חכמה הבאה לילד, כבר נעשה מעשה ואינך צריך ללכת יש לו אלפים אמה לכל רוח ממקום שנאמר לו כאילו לא יצא הרי הוא כאילו לא עקר ויש לו אלפים אמה כבתחלה ולא ממקום שנאמר לו. מהו דתימא כיון דעקר רגליו לצאת ברשות ורבנן תקינו לי' אלפים ממקום שנאמר לו אע"ג דקאי בתחומו למדוד לי' אלפים אמה מהתם קמ"ל דלא. אם היו תחומין (תוס' שנתנו לו חכמים מובלעים בתוך התחום שלו כלומר מתני' בשכבר יצא עסקינן וה"ק אם היו אותם אלפים אמה, עכ"ת). שנתנו לו חכמים ממקום שנאמר לו מובלעים באלפים אמה של עיר כאילו לא יצא מתחומו דמי והרי הוא כבני העיר כבתחלה. הבלעת תחומי' לאו מילתא היא להכי אוקמא כגון שלא יצא מתחומו שאם יצא אפילו מובלעים האלפים שיש לו בתחום העיר אינו יכול ליכנס. ואע"ג דלא שבת באויר מחיצות שביתה השני'.
<h2>דף מה.</h2>
ר' אלעזר אומר ב' יכנס דתנן לקמן [נ"ב ע"ב] גבי מי שיצא חוץ לתחום ואמר ר' אלעזר אם לא יצא אלא ב' אמות יכנס לתחומו. ג' לא יכנס ור"א לטעמי' דאמר גבי מי שישן בדרך ולא ידע שחשיכה וכו' ר"א אומר והוא באמצען שלא אותן ד"א ב' אמות לכל צד, ואותן ד' אמות מובלעות באלפים של עיר אלמא הבלעה מילתא היא. (תוס', אבל לדבר מצוה מודו לי', ומתני' דמי שיצא ברשות דבר מצוה היא, וקאמר רבה דהבלעה לאו מילתא היא, עכ"ת).
פיס' שכל היוצאי' להציל כגון שבאו להציל מן הגייס ונלחמו בכלי זיין, חוזרים למקומן שלא ירגישו הגוים ויבואו עליהם. שצרו לשון [דברים פ"כ] ובנית מצור. ספר תחום שבין א"י לארץ העמים, ואם יכבשו שם יש לחוש לכל א"י. אפילו לא באו אלא על עסקי תבן נלחמים עמהם בכלי זיין שלא ירגילו לבא לכבוש.
פיס' מי שישן בדרך וכו' לא יכנס לעיר להיות כאנשי העיר אלא ימדוד אלפים פסיעות ועד מקום שכלו יכנס. טעמא בתרא דגאון הפוסק מסתבר, דטעמא קמא א"א דהא לא התירו אלא א"כ אמר שביתתי במקום פלוני כדאמר בסוף פרקין.
ולא ידע שחשיכה שיקנה שביתה מדעתו מבע"י, יש לו אלפים דס"ל חפצי הפקר קונים שביתה במקום שהן אם מצאן בדרך יש להן אלפים אמה לכל רוח ממקום שנמצאו ואינן כרגלי המוצאן, והכי נמי זה שישן בדרך כהפקר הוא. אין לו אלא ד"א גבי אדם מחמרי רבנן, ולגבי כלים הנמצאים כרגלי המוצאן שאין להם שביתה. והוא באמצען של ד"א, לכל צד. לאיזה רוח שירצה יטול ד"א ואם בירר לו לצד א' אינו יכול לחזור ולברר לצד אחר.
היו שנים אותם שישינים בדרך ולא ידעו עד שחשיכה לרבנן קאי דאמרי אין להם אלא ד"א והי' רחוק זה מזה ו' אמות וב' אמות שבינתים מותרים לזה ולזה שמובלעים בנתים בתחומן. מביאין ואוכלין בתוך ב' אמות ובלבד שלא יפשוט זה ידו ליטול חפץ בב' אמות חיצוניות שאין לו בהם כלום דכל ד' אמותיו דכל חד שוינהו רבנן לגבי' כרה"י ואסר להכניס ולהוציא מחוצה להן לתוכן וחוצה להן רה"ר לגבי' ולא דמי להי' מודד וכלתה מדתו בחצי העיר דמותר לטלטל בכולו ע"י זריק דהתם כולה חדא רשותא היא וא"נ כלתה מדתו (בחצי העיר) [מחוץ לעיר] מותר לטלטל מחוץ לתחומו ב' אמות דכולה (רה"י) [רה"ר] היא דאלפים דידי' לא שוינהו רבנן רה"י גבי' דהא אסור לטלטל בו. והאמצעי מובלע בנתים ב' אמותיו לתוך של זה וב' אמותיו לתוך של זה, מותר עם כל א' פונה לכאן ומשתמש עם זה וכן פונה לכאן ומשתמש עם זה. לג' חצרות זו אצל זו, ופתוחות לרה"ר דכל רשות לעצמה אין להם דריסת רגל זו על זו, דאי הוו זו לפנים מזו אסרה פנימית אחיצונה.
<h2>דף מה:</h2>
דישן קונה שביתה ויש לו אלפים, דחפצי הפקר קונים שביתה ממקום שנמצאו יש לו אלפים. [מ"ו ע"א] הלכה כדברי המיקל היכא דפליג יחיד גבי יחיד אבל בהא פליג ר' יוחנן עם רבים אימא לית הלכתא כותי' קמ"ל.
<h2>דף מו:</h2>
בעירובי חצרות דעירובי רשותא הוא, בעירובי תחומין מיקנא ביתא כפלוגתא דהכא. בשירי עירוב שהניח עירוב למקום המשתמר לכמה שבתות ונתמעט האוכל משעור ב' סעודות, חצר דתחלת ערוב הי' מזון ב' סעודות למרובים וכגרוגרת לכל א' למועטין, ואם נתמעט האוכל מקילינן לאכשורי אבל בתחלת העירוב אין להקל קמ"ל דאפילו בתחלת העירוב הלכה כמאן דמיקל. כר"ע מחבירו היכא דפליג עם יחיד. (תוס' הלכה, להורות הלכה למעשה ברבים, מטין אוריי מורינן לאדם יחיד, אבל מדרש לא דרשינן בפירקא נראי' אוריי לא מורינן ואי עבד לא מהדרי' עובדא, עכ"ת).
<h2>דף מז:</h2>
חפצי נכרי אין קוני' שביתה ברשותו להיות להם אלפים אמה מן העיר אלא כחפצי הפקר ואין להם שביתה, ואם באו מחוץ לתחום ע"י עירוב מותר להוליכן במקום עירובו. קונים שביתה ובמקום שהן יש להן אלפים דגזר בעלים דגוי דיקנו שביתה לחפציהם אטו בעלים דישראל דיקנו שביתה. (תוס' מברכתא שם מקום, מחוזא עיר הסמוכה למברכתא תוך ד' אלפים, ומערבי' מזו לזו, למיזבן מיניהו לאיתויינהו למחוזא אע"פ שהוציאן הגוי (חוץ) לתחום דקסבר חפצי הגוי אין קוני' שביתה, כד"א דמיא כדתנן במתני' [לעיל מ"א ע"ב] הוליכוהו לעיר אחרת או נתנוהו בדיר או בסהר וכו' ופסקי לעיל [מ"ב ע"ב] הלכה כר"ג בדיר וסהר וספינה והה"נ לעיר שיש לה מחיצות כן פרש"י, עכ"ת). [מ"ח ע"א] מחייך עלי' שדאי במחיצה תלוי' והיא י' טפחים ואפילו אינה מגעת למים.
<h2>דף מח.</h2>
פיס' אין לו אלא ד"א כתחתיו מקום מעמדו ג' אמות ואמה כדי פישוט ידיו שיבוא כל הזרוע למעלה מראשו כשפושט ידיו. והני ד"א באמה דידי' יהבינן לי' בין ארוך בין גוץ. אמאי לא תני לה גבי יש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם [כלים פי"ז מי"א] מלא קומצו של כהן מנחה בין קטן בין גדול, מלא חפניו של כה"ג ביוה"כ, הכי נמי ליתני ד"א באמותיו, משום דיש ננס באיבריו שגופו גדול וזרועו קטן ואם נותנים לו כד"א אמותיו לא די לו אלא יהבינן לי' כד"א דעלמא.
<h2>דף מח:</h2>
רשות א' משתמשת לשתי רשויות האמצעית מותרת לזה ולזה בין נתנה עירובה בשתיה' בין הן נתנו עירובן באמצעית ואין החיצונות משתמשות עם האמצעית לפי שכלי החיצונה באמצעית אתו לטלטולינהו בחיצונה האחרת והחיצונות לא עירבו זו עם זו. ורבנן בחצרות פלוג וטעמא כדאמרי' [לעיל מ"ח ע"א] דשכיחי' דיורים ואתו לטלטולינהו בחצר אחרת אבל גבי שנים וכו' לא פליגי דלא אוושי דיורי' וליכא למיחש שמא יטלטלו החיצונים מזה לזה ע"י האמצעי. ורש"י גריס רשות א' משתמשת לב' רשויות ואין ב' רשויות משתמשות לרשות א', כלומר הן משתמשות עמה והיא אינה משתמשת עמהן, לפי שכל א' מהחיצונות מושכתה האמצעית אצלה ודמיא כאילו הויא החיצונה זו ואסורה בחיצונה אחרת שהרי לא עירבו.
<h2>דף מט.</h2>
החולק את עירובו בב' כלים והכלים בבית א' אבל פלגי מפלג לא הואיל ומקפיד על עירובו. א"צ ליתן פת כיון שהעירוב שם כאילו כולהו דירי התם.
<h2>דף מט:</h2>
פיס' והי' ירא שמא תחשך ואינו מגיע לביתו קודם חשיכה והוא רחוק מביתו ד' אלפים אמה ורש"י גרס וחשיכה לו וכך נראה לפי גרסת ההלכה. והיה מכיר אילן או גדר ואותו אילן באלפים שלו ממקום שהי' עומד ומהאילן לביתו אלפים וכגון שהאילן תחתיו ח' אמות כדמפרש לקמן [נ' ע"ב]. לא אמר כלום מפרש לקמן. שביתתי בעיקרו וסיים מקומו, ומעיקרו לביתו אינן יותר מאלפים לא מצי אזיל כיון דלא סיים מקום שביתתו (תוס' לא אמר כלום, כל עיקר ולא יזוז ממקומו שהרי במקום רגליו אין לו שביתה שהרי עוקר דעתו ולבו מיכן ובתחת האילן נמי לא קנה שביתה הואיל שלא בחר ולא פירש הד"א לאו שביתה היא ואעפ"י שכל תחתיו של אילן בתוך אלפים אמה למקום רגליו, עכ"ת). ואם תחתיו של אילן אינו אלא ז' אמות סיים מקצת מקומו מותר. בא למדוד אלפים מן הצפון של אילן כנגד ביתו מודדין מן הדרום שהוא רחוק מביתו והוא מצד מקום שעומד שם ושמא שם קנה שביתתו ואינו יכול לילך עד ביתו שהוא יותר מאלפים בא למדוד מן הדרום מד"א ראשונות שהן לצד רגליו כדי שיוכל לחזור לאחוריו למקום רגליו שמא לד"א שבצפון קנה לו שביתה נמצא שהוא ממעט כל רוחב האילן פחות מד' אלפים אמה. (תוס' כמו שמפורש בפירש"י, ושמואל אמר לא אמר כלום לביתו וכו' בגמר' מפרש דכי אמר שמואל כגון דקאי כל נופו של אילן בתוך אלפים אמה למקום רגליו הילכך לביתו לא מצי אזיל דהא ביתו רחוק מעיקרו אלפים אמה כדקתני מתני' מעיקרו ועד ביתו אלפים ושמא הוא בחר לו ד"א הראשונות שתחת האילן אותן של צידו ומשם ועד ביתו יש יותר מאלפים אמה כל רוחב נוף האילן אבל לתחתיו של אילן מצי אזיל דממ"נ כל ד"א שאתה נותן תחתיו לשביתה נתונות לו עד מקום רגליו אלפים אמה. ונעשה תחתיו של אילן רוחב נטית נופו של אילן אם הוא רחב ל' או כ' אמה נעשה לו חמר גמל כלומר מושכו לכאן ולכאן. בא לו למדוד מן הצפון בסוף נטית הנוף לצד ביתו אלפים כדי שיגיע לביתו. מודדים לו מן הדרום ואומרים שמא ד"א הראשונות של צד רגליו בחר לו תחת האילן ומשם ימדוד לו אלפים לביתו ונמצא רחוק ל' אמה בא לו למדוד מן הדרום מד"א הראשונות אלפים לצד רגליו כדי שיוכל לחזור לאחוריו ממקום רגליו ל' אמה. מודדים לו מן הצפון שמא ד"א של האילן לצד ביתו בחר ומשם עד מקום רגליו יש אלפים אמה ואין יכול לחזור לאחוריו אפילו פסיעה א' אבל ד' אלפים יש לו ממקום רגליו לצד ביתו פחות מל' אמה ממ"נ ומקום רוחב האילן הוא מפסיד מפני שלא פירש.
או שאינו בקי בהלכה שאינו יודע שיכול לומר שביתתי במקום פלוני. כדי שיהא נשכר את הזויות שמוסיף לו לכל אמה תרי חומשי באלכסון והרי התוספת ת"ת אמה. העני מערב ברגליו שאין לו פת. (תוס' זהו שאמרו כגון זה שבא בדרך ואין עמו פת, זה דהשתא הוי עני לו התירו חכמים לערב ברגליו בלא פת, עכ"ת). אין לנו אלא עני מערב ברגליו, אבל עשיר פת אין ברגל לא, דס"ל עיקר עירוב בפת. א' עני וא' עשיר דעיקר עירוב ברגל ויאמר שביתתי במקומי ולא אמרו לערב בפת אלא להקל על העשיר שלא יטרח עד סוף אלפים לקנות שביתה שם.
כדי שיהא נשכר לזויות, זו אלכסון, אי הוי אלכסונה מקרן צפונית מזרחית עד קרן דרומית מערבית יותר על שנים ברוחבה. לזה אתה נותן פאות, בערי הלוים כתיב בהו [במדבר ל"ה] את פאת קדמה וגו' לשובתי שבת אינו נותן פאות אלא אלפים שהן תחומי שבת ולא לקרפף שלא הוקף לדירה ולא לפחות מד' אמות שהותרו לו לטלטל ברה"ר כגון קוץ ברה"ר [שבת מ"ב ע"א] מטלטלו פחות פחות מד"א.
<h2>דף נ:</h2>
לא שנו וכו' (אבל ז' אמות על כרחך) ח' אמות דאיכא למימר דהא גיסא בחר או דהא גיסא בחר אבל ז' אמות על כרחך מקצת ביתו ניכר באמה אמצעית דא"א שלא ביררה לו דאי באמצע האילן בחר לו ד"א הרי הוא מהן ואי מהאי גיסא הרי הוא מהן הילכך קנה לו שם בית, עכ"ת). במקום המסוים שיש לו מחיצות וניכר וחלוק משאר הבקעה. מד"א עד בית סאתים דאלו פחות מד"א מאי מהלך את כולו אפיל' אינו מקום מסוים ד"א קני לי' שביתה. ועד בית סאתים דאי יותר מבית סאתים ואינו מוקף לדירה לא מהניין מחיצות לשוויה כד"א אלא מודדו בחשבון אלפים אבל בית סאתים אינו מודדו כלל ומשם ולהלן מודד. (תוס' אבל מקום שאינו מסוים כלומר שאינו כולו רשות א' של ד"א כגון שאין לו מחיצה או שהוא יותר מבית סאתים, אין לו בתוכו אלא ד"א לבד אלפים אמה משם והלאה. בד"א דמקום שאינו מסוים קני לי' ד"א לשביתה ואלפים לכל רוח במסיים ד"א שקבע שהי' לו בהן סימן אילן או אבן ואמר באותן ד"א תהא שביתתי, עכ"ת). כשסיים אותו מקום שקבע קני לי' עירוב אבל לא סיים ד"א שקבע לא יזוז ממקומו אפילו פסיעה א' מד"א של מקום רגליו דאין לו שביתה לא לכאן ולא לכאן, דמקום רגליו לא שבת וכאן לא סיים והיינו כרב. לב' רוחות מזרח ומערב, מהלך לצפון כעירובו לדרום כגון שהניח עירובו בסוף אלף אמה לצד צפון ולבסוף אלף אמה לצד דרום שמצד האחר יש לו ג' אלפים אמה ומצד האחר אלף אמה נמצא אותן אלף אמה לא הפסיד מיכן ומיכן והיינו כשמואל. ואע"ג דלא סיים שלא ידע איזה צד שביתתו ואפ"ה לא הפסיד אלף אמה לכאן ולכאן. ואם מיצעו עליו את התחום שנתנו עירובן בסוף אלפים למזרח ובסוף אלפים למערב, לא יזוז ממקומו שזה מושכו לכאן וזה מושכו לכאן, שאם עירוב מזרח קונה לו להיות לו ד' אלפים אמה מצד מערב אין לו אפילו אמה, וכן למערב אם אותו עירוב קונה לו מצד מזרח אין לו אפילו אמה. [ביצה ל"ז ע"ב] זה לילך בו שחרית לבית המדרש לצד מזרח וזה לילך בו ערבית לבה"מ לצד מערב.
<h2>דף נא.</h2>
דכי רהיט מאטי ס"ד לביתו לפי' מקשה לו, והא חשיכה לו קתני כי מסגי קליל קליל בנחת לא מטי עד ביתו, אבל כי רהיט מטי לביתו עד שחשיכה. (תוס' רש"י פי' והוא דכי רהיט ומטי, הא דקתני מתני' דאם סיים שקנה שביתה בעיקרו הוא דכי הוה רהיט מטי התם קודם שתחשך התם מהניא אמירה ואי קני התם מצי למיזל לביתו חשיכה לו לילך לביתו אפילו במרוצה אבל לעיקרו של אילן הוה מטי במרוצה אי הוה רהיט, עכ"ת).
מחלוקת במקומי עומד בסוף אלפים ואומר שביתתי במקומי וזהו שאמרו קאי אאם מכיר אילן דקתני שביתתי במקום פלוני ואם אינו מכיר אילן או גדר שצ"ל שביתתי במקומי, עני אין, דאין לו פת גבי' כגון הבא בדרך ואין לו פת הוא דאקילו לומר שביתתי במקומי לשאינו מכיר או למכיר שביתתו במקום פלוני אבל עשיר לא זו ולא זו, עכ"ת). ויאמר שביתתי במקום פלוני אפילו סיים מקום שקבע, אלא למי שבא בדרך וחשיכה לו והי' מכיר אילן או גדר. חוץ לתחום לאו דוקא אלא בסוף התחום במקום שרוצה לקנות שביתה. לשלח את עירובו בפת ביד בנו א' עני וא' עשיר עומד במקום שביתתו ויאמר שביתתי במקומי.
<h2>דף נב.</h2>
פיס' מי שיצא לילך שיצא כל דהו שהחזיק בדרך לילך בעיר שמערבי' בה שהיא בתוך ד' אלפים אמה שיכול לילך שם ע"י עירוב והחזירו חבירו שא"ל עת צינה היא עת חמה היא. הוא מותר לילך כשאומר שביתתי במקום פלוני הואיל שהחזיק בדרך הו"ל עני. וכל בני העיר אסורים כיון שלא החזיקו בדרך הו"ל עשירים אעפ"י שאמרו שביתתנו במקום פלוני. ור"מ אומר ה"ז חמר גמל ואין לו אלא אלפים אמה עד עירובו ואלפים שמעבר ביתו לצד השני הפסיד דמספקא לן שמא בסוף התחום קנה ומסוף התחום נמי לא קנה לצד עיר האחרת שמא לא קנה שביתה אלא בביתו ולית לי' לר"מ חזקה שיועיל לו אמירתו שביתתי במקום פלוני אלא בא בדרך ממש אבל האי כעשיר משוי לי', וקסבר ר"מ כל שהוא עשיר והו"ל לערב בפת ולא עירב אלא באמירה הפסיד באמירתו אלפים אמה שהי' לו לעבר הלז מביתו ובמקום שביתתו לא נשתכר דלאו עירוב הוא ואין לו אלא אלפים אלו. (תוס' ר' ישעי' פי' ר"מ אומר ה"ז חמר גמל דמספקא לן אי חשבי' לי' עני כיון שהחזיק בדרך וקנה שביתה שם בדבורו או דלמא כיון שחזר נפק לי' מתורת עני וה"ל עשיר והוי כבני העיר והילכך אין לו אלא אלפים אמה שבין עירו לעירובו עכ"ת).
מ"ש הוא דמותר ומ"ש אינהו דאסורין כיון שאמרו שביתתנו במקום פלוני. וביניהם ב' תחומי שבת ד' אלפים אמה וכיון דיש לו בתים גמר בלבו ללכת והוי עני ולא הלך שם אדעתא דקנין שביתה בסוף התחום. (תוס' אלא אדעתא למיזל עד ביתו והו"ל כבא בדרך אל ביתו וחשיכה לו והוי כעני האומר שביתתי במקום פלוני וקנה דעני הוא, אמר רבה לומר שביתתי בתוך התחום כ"ע לא פליגי דצריך זה החוזר לומר כן וכי פליג ר' יוסי ואתי לאקולי אחזקה פליגי דשמעי' לר' יהודה דאמר החזיק ואמר איהו אפילו מצאו חבירו שהי' רוצה להחזיק ולא הניחו קנה עירוב ובלבד שיאמר שביתתי לשם דהואיל והי' רוצה לצאת חשבינן לי' כיוצא, עכ"ת). מצאו חבירו וא"ל לין פה הרי הוא כאילו החזיק כי פליגי ר' יוסי ור' יהודה להחזיק דר' יהודה בעי חזקה ור' יוסי לא בעי חזקה. (תוס' בר אישתותא שם אדם כי הוה אזיל לביתו עד דנחית דרגא הי' יורד מן העלי' דהו"ל החזיק בדרך, כמאן כרב יוסף וכו' דלא בעי אלא להחזיק והאי החזיק, עכ"ת). ולא אמר בית הכא לית פה.
<h2>דף נב:</h2>
מי שיצא חוץ לתחום במזיד מדעת שלא לשם מצוה. שתים יכנס אם יצא ב' אמות יכנס, ור' אליעזר לטעמי' דאמר לעיל [מ"ה ע"א] והוא באמצען והבלעה מילתא היא.
מי שהחשיך בדרך חוץ לתחום שהי' בא מן הדרך וחשכה לו חוץ לתחום אפילו אמה א' לא יכנס, אפילו לר' אליעזר דעד כאן לא קאמר ר"א אלא ביוצא חוץ לתחום דיש לו ד"א והוא באמצען דהבלעת תחומין מילתא היא אבל זה שלא יצא מתחומו אין לו אלא אלפים אמה. אפילו ט"ו אמה לאו דוקא. שאין המשוחות מודדי מידת התחום ועושין סימן. ואין ממצין להציב הסימן בסוף אלפים אלא בתוך אלפים מעט בפנים. מפני הטועין שאין מכירין את הסימן ופעמים עוברי' את הסימן ולאו אדעתיהו פ"א ט"ו אמה דוקא וטועי המדה הן המודדין דאמר בפ' דלקמן [נ"ז ע"ב] אין מודדין אלא בחבל של נ' אמה מ' חבלים יש לאלפים אמה וכל חבל מתמעט שעור ב' אחיזות שזה תופס מיכן וזה תופס מיכן והאחיזה טפח וחצי אצבע הרי פ' טפחים ומ' אצבעות ועולי' לי' טפחים בגודל הרי צ' טפחים שהן ט"ו אמה.
כיצד מעברין את הערים לשון אשה עובר', דתנן לק' [ס' ע"א] הנותן עירובו בעבורה של עיר לא עשה כלום אלמא יש עבור ומפרש השתא כיצד יש לה עבור. בית נכנס כשבא למדוד תחומי העיר ויש בית בולט. (תוס' ויוצא לחוץ יותר מחבירו, או פגום נכנס ופגום יוצא שהיא מוקפת חומה ויש מגדלים בולטים בחומה כלפי פנים, עכ"ת). או פגימה בולטת מן החומה כלפי חוץ יותר מן העיר, או שהיו לאחת מן הקרנות של עיר גדודיות שברי חומה, וישנן בתוך ע' אמה וישרים, או נפשות מצבות שבונים על הקבר ויש בהם בית דירה לשומר הקבר וכן לשומר הגשר ליקח מכס. מוציאין את המידה כנגדן כאילו כל העיר היתה עד אותן בליטות, אם הבליטות הללו בקרן מזרחית צפונית רואין כאילו יש בליטה אחרת כנגדה בקרן מזרחית דרומית, כאילו חוט מתוח לבליטה אחרת שיוצאת מצד אחר כנגדו. ועושין אותן התחומין מרובעים שיהו אלפים לצדדים כבאמצע, ולא עגולין שיהו להם אלפים באמצען ובצדדים יהו מתמעטין כדרך כל עגול.
<h2>דף נה.</h2>
עגולה עושין לה זויות שיהא רחבה מן הצד כבאמצע. רחבה מצד א' וקצרה מצד אחר באותו רוח דוקא, כאילו הויא שוה צד קצר כצד הרחב כאילו חוט מתוח עליהן ממקום שיוצא הפגם כנגדו. כמין גאם דלי"ת יונית כאילו היא מלאה ויוצאה כל העיר כנגד מקום גאם וכנגד מקום היתר עד מקום היציאות שיהא שוה בריבוע. אריכא כנגד דרום וקטינא ברחבה כנגד מערב, מהו דתימא ירחיבנה למזרח ולמערב עד שתהא מרובעת קמ"ל לרוח שכנגדו מצד אחד משוין העיר אבל מב' צדדין לא. אם יש בין ראשי' פחות מד' אלפים דהתחום שלצד זה מובלע(י') לצד זה. מודדים לה מן הקשת כל א' מפתח ביתו וחלל העיר שאינה מלאה בתים ממדת אלפים.
<h2>דף נה:</h2>
היא ג' מחיצות שאין עליהם תקרה ובתיקון מועט יש לדור שם הואיל ומחיצות קימות. נפש בית לדירת השומר הקבר, הילכך אף ע"ג דלא דאיר בית דירה הוא. והקבר בית הקברות סתמא לאו לדירה עביד, ובית הכנסת כמו כן הילכך אי ליתי בי' בית דירה לחזן הכנסת לאו דירה הוא. והאוריאות של סוסים והבית שבאיי הים בתוך ע' אמה ושירים לעיר, ומערה שלא נעשית בה תיקון לדירה אעפ"י שיכול לדור שם לא חשיב. יושבי צריפין (תוס' עושין דירה של הוצין וערבה, ואנשי מקנה הם וחונים כאן חודש או חודשים עד שכלה המרעה לבהמות ונוסעים מכאן והולכים במקום אחר עכ"ת). אפילו אם הן מוקפי כמין עיר אין מודדין אלא מפתח ביתו דלא קביע, וכן יושבי אהלים בחילות כל א' וא' מודד מפתח אהלו דלאו אהל קבוע.
<h2>דף נז.</h2>
פיס', נותנין קרפף לעיר כשבא למדוד אין מודדין מן העיר אלא מרחיק מן העיר ע' אמה ומודד משם ואילך (תוס' ובגמרא יליף לה מקרא דכתיב [במדבר ל"ה] מקיר העיר וחוצה וגו' אמרה תורה תן חוצה ואח"כ מדוד, עכ"ת). אלא לב' עירות אם הן סמוכות זו לזו קמ"א אמה ושליש הויין כעיר א' והדר בעיר א' מודד אלפים מחומת העיר אחרת.
<h2>דף נז:</h2>
כפרים המשולשים הם כג' רגלי הקנקן, טריפי"ד בלע"ז אם יש בין שנים החיצונים וכו' כלומר רואין כל שאילו מטיל האמצעי בין החיצונים ואם מן החיצון לאמצעי קמ"א ושליש שהן ב' קרפיפות האמצעי מחברן להיות כעיר א'. וכמה יהא רחוק האמצעי מהן דאמרינן רואין כאילו הוא ביניהם אלפים אמה. [נדרים נ"ו ע"ב] ליכנס בתחומה באלפים אמה דחוץ לעיר איקרי בעיבורה שהן ע' אמה דכעיר דמיא.
פיס' לא פחות מחבל של נ' אמה מפני שמרבה מדת התחום, מתוך שהן סמוכי' מותחי' החבל הרבה ולא יותר מתוך שהחבל ארוך אין מותחים ופעמים נכווצת באמצע. ולא ימוד כל א' כשמודדין זה מצד זה וזה מצד זה אלא כנגד לבו שיהא החבל בשוה ולא יהא לא' מצד מרגלותיו ולאחד כנגד ראשו שממעט התחום. מבליעו בחבל אחד, אם אינו רחב נ' אמה משפתו אל שפתו מלמעלה אעפ"י שיש במדרונו הילוך יותר מאלף אין אומרים תעלה מדת מדרונו למדת התחום אלא יעמוד זה על שפתו מיכן וזה על שפתו מיכן ויבליע מדרונו בחבל אחד שאינו רחב הגיא יותר מנ' אמה. לגדר לחומת אבנים שנפלה נעשית גל והוא משופע כתל. וחוזר למדתו בגמרא מפרש מדקתני וחוזר למדתו משמע שאם הי' רחבו כנגד העיר יותר מנ' ואינו יכול להבליעו בחבל, ובא' מראשיו שלא כנגד העיר יכול להבליעו הולך שם במקום שיכול להבליעו וחוזר למדתו ומשלים מדת תחומיו. הגיע להר מבליעו בחבל אחד במקום שיכול להבליעו שהוא מקום קצר בא' מראשיו שלא כנגד העיר הולך ומבליעו שם ומודד משפתו והלאה עד מקום שכלה שם בו רוחב (הגיא) [ההר] כנגד העיר. וחוזר למדתו כנגד העיר ומשלים למדת תחומין.
<h2>דף נח.</h2>
ובלבד שלא יצא חוץ לתחום שאם הי' רחבו של גיא כנגד העיר יוצא חוץ לתחום וזה הלך והבליעו שלא כנגד העיר ומודד משפתו ולהלן לא ימדוד אלא עד כנגד השלמת תחומי' וצופה כנגד מקום שכלה מדתו כנגד העיר בתוך הגיא (ויעיין) [ויציין] סימני התחום אבל לא ילך וימדוד חוץ לתחום עד כנגד מקו' תכלית שפת הגיא ויעיין משום גזיר' שהרואה אותו מודד והולך שם יאמר שמדת התחומים באה לכאן. פ"א שלא יצא חוץ לתחום ואם הי' ארוך וראשיו יוצאי' חוץ לתחום העיר דאין יכול להבליעו בחבל כנגד התחומים מפני רחבו ויכול להבליעו שלא כנגד התחום לא יצא להבליעו שם שמא יאמרו מדת התחום באה לכאן. מקדרין נוקבין, רואי' כאילו נוקבי' אותן ומודדים דרך הנקב למעט מדת מדרונו כדאמרי' בגמ' [נ"ח ע"ב] שמודדין אותו בחבל של ד"א והתחתון מניח את החבל כנגד לבו והעליון כנגד מרגלותיו ומתמעט מדרונו של ד"א חצי קומת אדם. לא פחות מפני שמרבה כבר מפורש לעיל. של מגג מין גמי, ומעלה היא לקושרה בדבר שאינו מקבל טומאה. ובנצרים לא הי' כופתה היטב שאין הקשר שלו מהודק. ע"ג מערכת העצים לשורפה. חבל מצרי לפי שקשטה עצמו בצלצול נאה לפני הנואף.
לגיא משופע, מקום שיכול להבליעו למקום אחר מן העיר ששיהא מקום שוה. (תוס' אם הי' מקום מעוקם שהי' מדרונו משופע ונוח להלוך עכ"ת). מקדר ועולה בחבל של ד"א התחתון מניח החבל כנגד לבו כדפרישית. אלא אומדו כמה עוביו באומד הדעת. ואי ניחא תשמישתי' שיכולים בני אדם ללכת בו. מודדו מדידה יפה אינו מדקדק במדידה אלא מודדו ברוחב. לא שנו הא דאמרינן אין אומרים יקוב את הכתל [אלא] מודדו והולך דמשופע ביותר. וחוט המשקולת יורד כנגדו חוט של בנאין שהעופרת בראשו להשוות הבנין. אבל אין חוט המשקולת יורד כנגדו דיכול ללכת בו מודדו מדידה יפה [הגה"ה בכל הספרים מצאתי כתוב ל"ש אלא שאין חוט המשקולת יורד כנגדו אבל חוט המשקולת יורד כנגדו מודדה מדידה יפה]. (תוס' קשה בעיני כי כך כתוב בפירש"י לא שנו דמקדר אלא דניחא תשמישתי' שמעוקם כל כך שאין חוט המשקולת יורד כנגדו שכשמניח חוט משקולת הבנאים אצל שפתו והיא יורדת לעומתו מ[נ]קפת בשיפועו ומעכבה המדרון זו מלירד כנגדו אלא מרחיקו מלמטה. כנגדו משמע מכוון, ולק' מפרש דעד ד"א קרי לי' יורד כנגדו שירחיק השפוע את המשקולת לקרקעית ד"א מכנגד שפתו העליונה, אבל אם הי' חוט המשקולת יורד כנגד[ו] שפתו זקופה מאד שאין מתרחקת שפת תחתיתו מכנגד שפת גבהו ד"א אין מדרונו ממעט מדת התחום ע"י קידור אלא נכנס לתוכו ומודד קרקעיתו מדידה יפה כקרקע חלקה ויוצא לשפתו ומשלים מדתו והולך. וכמה עומקו של גיא דנימא מבליעו באינו רחב נ' אלפים. אבל יותר מיכן אפי' יכול להבליעו אין מבליע אלא מקדר, התם באין חוט המשקולת יורד כנגדו פלוגתא דת"ק ואחרים הילכך כיון דחזי להילוך במקצת אזלינן בי' לחומרא עד כמה יתרחק חוט המשקולת מכנגדו דקרי לי' אין יורד ונחמיר בי' ע"כ פירש"י).
<h2>דף נח:</h2>
וכמה עומקו של גיא דנימא מבליעו כשאינו רחב נ' אמה, אבל יותר אינו מבליע אלא מקדר. התם דפליגי רבנן ואחרים, בשאין חוט המשקולת יורד כנגדו דיכול אדם ללכת בו. עד כמה יתרחק מכנגדו דקרי אין יורד כנגדו ונחמיר בה וצריך מדידה ומיהו [לאו] מדידה יפה. במתלקט עשרה מתוך ד', מראש השפוע של תל י' טפחים גובה עד למטה במקום השוה קודם שיגיע לה להילוך ד"א בעליתו בשפועו, אבל בעלית השפוע ה' אמות כקרקע חלקה דמי ומודדו מדידה יפה ואין כאן לא הבלעה ולא קידור, אבל מתוך ג' אמות משופע ביותר אומדו והולך לו. שמא יאמרו מדת תחומין באה לכאן מפורש במשנה תחתון כנגד לבו וגם זה מפורש שם. בערי מקלט דתנן [מכות י"א ע"ב] כשם שהעיר קולטת כך תחומה קולט, בעגלה ערופה לידע איזו עיר קרובה לחלל, מפני שמדידתן מן התורה ומודדין כל השפוע כאילו היא חלקה.
פיס' אלא מן המומחה רש"י פי' מאדם מומחה בקי במדידה וגריס אין מודדין אלא מומחה. ריבה למקום א' ומיעט למקום א' שנמצאו סימני התחום שבקרן זה יוצאי' ובולטי' יותר מתחום שכנגד קרן השני שכנגדו. למרבה מפני שהממעט לא מתח את החבל כל צרכו. ריבה לא' ומיעט לאחד היו ב' מודדין זה ריבה וזה מיעט שומעין למרבה שתחומין דרבנן כל שיש לך להקל הקל ובלבד שלא ירבה יותר ממדת העיר באלכסונה דאפי' ריבה שעור גדול דליכא למיתלי' במדידת החבל תלינן לי' בשעור האלכסון דאמרינן זה הי' בקי במדידה והניח טבלא של תחומין כנגד הקרן באלכסון וזה מדד אלפים מאמצע הקרן ומפסיד הזויות כל אלכסון של אלפים אבל אם ריבה יותר מיכן אין לנו במה לתלות.
<h2>דף נט.</h2>
פיס' עיר של יחיד שלא היו בה ס' רבוא, ונעשית של רבים והוקבעו שם שווקין [או] שנתוספו בה דיורים. מערבי' את כולה ואין מבואותי' צריכי' תקון שהרי היא כחצר א' ומדכרי אהדדי בצפרא דשבתא בשעת דרשא דעיר של יחיד היתה לפי' מערבי' את כולה בלא שיור והויא לה כעיר שישב ולבסוף הוקף דלא חשיב היקף הכא נמי כיון דמתחילה לא הי' בה ס' רבוא לא חשיבא להיות עיר של רבים. ושל רבים שנעשית של יחיד רבותא אשמועינן אע"ג דנעשית של יחיד שנתמעטו דיורי' אין מערבין את כולה בלא שיור דלמא הדרא ומתעבדא של רבים ואסור לערב עיר של רבים בלא שיור אא"כ היו דלתותי' ננעלות בלילה כדאמרי' לעיל [ו' ע"ב] ירושלים אלמלא דלתותי'ה ננעלות בלילה חיבי' עלי'ה משום רה"ר, והשיור הוי היכר לרה"ר דלא ליתו לטלטולי בה דמאן דחזי בעיר של רבים מטלטל בה אתי לטלטולי ברה"ר גמורה אבל עשו בה שיור ידעו שאין מטלטלי' בה בלא עירוב. אא"כ עשה לה חוצה לה שיור שלא עירבו עם שאר העיר אלא לבדם, כעיר חדשה כך שמה. ג' חצרות הוי שיור.
ורה"ר עוברת בתוכה של ט"ז אמה כיצד (מעברי') [מערבין] מבואותי'. (תוס' לחי מיכן, לראשי רה"ר (שלה) [ובעירות שאין להם חומה עסקינן שראשי רה"ר]. מפולשים ובשל רבים והרי היא של רבים לא שרו רבנן להא תקנתא דכל מבואותי' מפולשים הוו כר"ה ובעו תקנתא מדרבנן דמיחלפי בר"ה אבל בעיר של יחיד מוכחא מילתא, עכ"ת). אין מערבי' אותה לחצאין מפרש לקמן [נ"ט ע"ב] טעמא דאסרי אהדדי, אבל מבוי בפ"ע מערבין כגון דעביד דקה פי' איצטבא דסליק דעתי' מליכנס למבוא אחר. ואין לה אלא פתח א' מערבי' את כולה דלא דמי לדגלי מדבר שרה"ר עוברת מיכן ומיכן ואעפ"י שאין דלתותי' ננעלות בלילה דבירושלים היו לה פתחים הרבה ומבואותי' מפולשי' לפיכך הוצרכו לנעול דלתותי' ואי לא היו ננעלות הויא כרמלית.
<h2>דף נט:</h2>
אשפה גבוהה י' טפחים, הויא לה מחד גיסא וחשוב כסתום ואין כאן אלא פתח א' ולא הי' צריך שיור. (תוס' דאמרינן לעיל אפי' היתה של רבים ונעשית של רבים סגיא לי' בהכי עכ"ת). לאו אדעתאי לא ידעתי. סולם מיכן כגון שהיתה עיר של רבים ומצד א' פתח ומצד אחר סולם לעלות דרך הכותל ויורדים משם. תורת מחיצה עליו והוי כאילו אין לה אלא פתח א' [ו]א"צ שיור. תורת פתח עליו בכותל שבין ב' חצירות דמערבים יחד, אם רוצים וגם תורת מחיצה עליו דמערבים שנים ואין זה אוסר על זה. [ס' ע"א] חצר א' בלא בית מי הויא דירה דליהוי שיור.
<h2>דף ס.</h2>
פיס' מי שהי' במזרח בשדה וקדש עליו היום ואמר לבנו לערב לו במערב מבעוד יום. ולעירובו יותר מיכן שנתן העירוב מביתו והלאה. מותר לביתו לדין ביתו למנות שביתתו מביתו כאילו לא עירב ואסור לעירובו לדין עירובו למנות שביתתו מעירובו דכיון שקדש עליו היום רחוק מעירובו יותר מאלפים נמצא שאינו יכול לילך וליטלו שהרי בתחום ביתו הי', אע"ג דאמרינן לעיל בפ' מי שהוציאוהו [נ' ע"ב] דאי מוקמת ליה באידך גיסא דאילן קם לי' וכו' אלמא האומר שביתתי רחוק מאלפים לא יזוז ממקומו, ה"מ בבא בדרך דכיון דבמקום פלוני לא יכול לקנות דרחוק מאלפים ובמקום רגליו לא ניחא לי' דליקני אין לו שביתה כלל לפי' לא יזוז ממקומו אבל בעומד בביתו ועירב במקום שאינו עירוב יש לו שביתה דבסתמא בביתו ניחא לי' דליקני כשאין עירובו עירוב כדתנן [ל"ה ע"א] בפ' בכל מערבי' גבי נתגלגל חוץ לתחום ספק מבעו"י ספק משחשיכה ה"ז חמר גמל ולא קתני לא יזוז ממקומו.
<h2>דף ס:</h2>
(תוס', ובגמ' פריך בשלמא לביתו אלפים ולעירבו יותר מיכן משכחת לה, אלא לעירובו אלפים ולביתו יותר (היכי) משכחת לה, ומשני כגון דקימא באלכסונא פי' בינו לבין עירובו ומשוך עירוב למערב יותר מביתו, ואעפי"כ פעמים שהאלכסון רב וממנו לעירובו אלפים ולביתו יותר רחוק ביתו ממנו יותר מעירובו, עכ"ת). בעיבורה של עיר בבית א' שהוא בתוך ע' אמה סמוך לעיר, לא עשה כלום דבלא"ה יש לו. (תוס' משתכר אותה אמה לרוח העירוב והפסיד מדת כל העיר לרוח שכנגדה שכשימדוד אלפים מעירובו לצד העיר תעלה לו מדת העיר מן החשבון, עכ"ת). כשכלתה מדתו בחצי העיר לכשימדוד מן העירוב לצד ביתו וכל אלפים בחצי העיר הפסיד שאר חצי העיר אבל כלתה מדתו בסוף העיר כולה הויא כד"א ומשלימי' לו את השאר. (תוס' הי' מודד ובא שבת חוץ לעיר ולא הי' יודע שיש עיר סמוך לו ותנן [מ"ה ע"א] בפ' מי שהוציאוהו הואיל ולא היתה כונתו לכך לא יכנס לעיר אלא עד אלפים אמה ממקום שביתה, והתחיל למדוד וכלתה מדתו וכו' והה"נ לנותן עירובו חוץ [לעיר] וקנה לו שביתה עכ"ת). דאנשי עיר גדולה כי נתנו עירובן בסוף אלפים וימדוד אלפים מעירובו כנגד עיר קטנה. כלתה מדתו של אלפים בסוף עיר קטנה ולפי' מהלכי' את כל עיר קטנה בלא מדידה ומשלימים לו את השאר, ואנשי עיר קטנה אין מהלכי' את כל עיר גדולה לפי שכלתה מדתו בחצי העיר.
<h2>דף סא.</h2>
אם יש לפני' דקה כותל גבוה ד"א על פני כל העיר כולה על שפת הנחל ואם לאו כיון דבעיתה תשמישתה, שקרוב לנחל הילכך אי הויא ד"א אין אי לא לא.
פיס' אנשי עיר גדולה מהלכי' את כל עיר קטנה כנותן עירובו בסוף אלפים א"נ בלא עירוב נמי כגון שהיתה עיר קטנה מובלעת בתוך אלפים של גדולה ואין אנשי עיר קטנה מהלכים את כל עיר גדולה לפי שכלתה מדתן בחצי העיר, כיצד מי שהי' וכו' מוקים בגמ' [לעיל] בחסורי מחסרא וה"ק בד"א במודד אבל בנותן כגון אנשי עיר קטנה נתנו עירובן בעיר גדולה מהלכי' את כולה. ע"פ מערה שאין לו ממקום עירובו אלא אלפים הכי נמי אפי' נתנו עירובן בעיר אין לו אלא אלפים נמצא קל תוכה דאין בה דיורים כל המערה כד"א, מעל גבה שאין בה דיורי' אין לו אלא אלפים ממקום עירובו. ולמודד שאמרו אעפ"י שחולקי' חכמים על ר"ע בנותן עירובו בעיר שכל העיר כד"א מודים במודד כגון שנתן עירובו בסוף אלפים וכלה מדתו במערה שאין לו אלא עד מקום שכלתה מדתו.
<h2>דף סא:</h2>
הדר עם הנכרי או עם מי שאינו מודה בעירוב אמרי' בפ' בכל מערבין [ל"א ע"ב] זהו כותי וס"ל כותים גירי אריות הן. ה"ז אוסר לטלטל מביתו לחצר עד שישכיר ממנו רשות שיש לו בחצר. אינו אוסר ואפילו שכירות לא צריך ולא בטול רשות דדירת גוי לאו שמי' דירה. עד שיהיו ב' ישראלים אוסרי' זה על זה שדרים בב' בתים בחצר ובאים לערב ביניהם.
<h2>דף סב.</h2>
ובגזירה שמא ילמוד ממעשיו של גוי דדירת גוי לאו שמי' דירה דכדירת בהמה חשיבא. תרי ישראלים, דשכיחי דדירי גזרו בהו רבנן דחשיבא ומצריך שכירות ממנו וגוי לא מוגר דחייש לכשפים ויוצאי' מן החצר ולא ילמדו ממעשיו חד דלא שכיח דדיר ליכא למיגזר דודאי יצא משם שמא יהרגנו ואם דר יחיד עם הגוי מילתא דלא שכיחא היא ולא גזרו רבנן שיהא אוסר עליו הגוי. ועירוב ישראל בחצר אינו מועיל במקום גוי דגוי אוסר עליהו, ואין בטול רשות במקום גוי אם בטלו רשותן גבי חד הגוי אוסר עליהם דהא שכיחי דדירי. אפילו בפחות מש"פ דגוי חשיב לי' דאמר מר בסנהדרין בן נח נהרג אפי' בפחות מש"פ. (תוס' אם גזל פחות מש"פ נהרג דהוא מז' מצות שנצטוו בני נח כדאמרי' בפ' ד' מיתות [סנהדרין נ"ו ע"א] ואמרי' התם אזהרה שלהן היא מיתתן. ולא ניתן להשבון דגבי ישראל כתיב [ויקרא ה'] והשיב את הגזילה אבל גוי לית בי' השבה הילכך נהרג ואינו משלם. קב ונקי כלומר במקומות מועטי' הוזכר במשנה אבל נקי הוא שהלכה כמותו, עכ"ת).
<h2>דף סב:</h2>
ביעתא בכותחא ביצה שנמצאת במעי תרנגולת ואפ"ה מעורות בגידין לרבנן דפליגי עלי' דר(י)בי יעקב במס' ביצה [ז' ע"א]. בכותחא שיש בו חלב דודאי שרי.
<h2>דף סג.</h2>
ולאפרושי מאיסורא אם ראה אדם עובר עבירה אפילו בפני רבו מותר להוכיחו. בציניתא דקל המחובר. רמא בי' קלא שלא יעשה דאסור להשתמש במחובר כדתנן בביצה [ל"ו ע"ב]. אין חולקי' כבוד לרב ויכול לנדותו להפרישו מאסור אפילו במקום רבו. מתנותיו מתנות כהונה.
<h2>דף סג:</h2>
(בקעילה) [בקילעא] בחדר שבושין לשמש, ואפילו אשתו נדה ומתכון להפרישו מאסור דאין צריכה שמור דכתיב בהו סוגה בשושנים. בטול לן רשותא לא גרסי' דביטול רשות אין מועיל במקום גוי.
<h2>דף סד.</h2>
וניתיב מידי בבית הגוי ישים שם שום חפץ והו"ל כשכירו של גוי ושכירו של ישראל נותן עירובו בשביל בעה"ב ודיו. הכא נמי הוי כאילו ישראל זה דר בבית הגוי ונותן עירובו עם בני החצר ודיו. לקיטו לוקט פירותיו בשכר כל זמן הלקיטה ושכירו נמי מושכר לו לזמן קבוע. חמשה שכירו ולקיטו של בעה"ב וכל א' וא' ישן בחדר לבדו, שאלו היתה רשותן צריכי' ליתן כולן בעירוב כדתנן [לקמן ע"ב ע"א] ומודים בזמן שמקצתן שרויים בחדרים כולן צריכי' ליתן בעירוב השתא דדרים בבית הגוי ה' שכירים ולקיטי' בחדרים מהו שיתנו כולן בעירוב. להקל שוינהו רבנן כבעלים שיערבו עם בני החצר והגוי אינו יכול לאסור לבני החצר ולא להחמיר שיתנו כולן בעירוב דכל שיש לך בעירובי' להקל הקל.
אל יתפלל דנטרפה דעתו. לא צילא דעתי לכוין בתפלה. זונות דריש זו נאה ואדענה ואעסוק בה. הון חינה של תורה לשון חן שאינו משים לב לידע טעם כל א' וא'.
<h2>דף סד:</h2>
דרך מיל ושינה מפיגין את היין אם ישן או מהלך מיל מתיש כח היין. אין מעבירין על האוכלין מיתי לה בגמ' ממעשה דר"ג שהי' מהלך בדרך וראה קלוסקין וא"ל (לו) לר' אלעאי טול קלוסקין הללו למדנו שאין מעבירין על האוכלין המוצא אוכלי' בדרך אינו רשאי לעבור עלי' להניחו שם שלא ימאסו. מעבירין עליה שמא עשה בהן כשפים. שלמים מעבירי' שעושים בהן כשפים. ובפתותי לחם אלמא עבדי כשפים בפתיתים. דשקלי באגריהו בשכר שעושות להן כשפים. שלא הגיע לשכרותו ועומד בדעת מיושבת.
<h2>דף סה:</h2>
שלא הי' שוכר אלא משכיר שניהם גויים. (תוס' והיו דרים באותו חצר תרתי ישראלים וא' גוי ששכר דירתו מגוי חבירו ואותו שבת לא הי' שם גוי חברו השוכר אלא גוי המשכיר והיו יראי' שמא יבוא הגוי בשבת פונדק יש בו חדרים חדרים פתוחים לחצר והאכסנאי' נכנסי' בהן ואוסרי' זה על זה. היכא דלא מצי מסליק משכיר לשוכר עד זמנו לא תיבעי לך, עכ"ת). דהא לא מצי מסליק לי' ואין למשכיר רשות בבית כלל, כיון דמצי מסליק לי' כאילו הבית ברשותו. (תוס' אתא גוי בשבתא דמאתמול שפיר מצו לערובי דיורי' דישראל דהוו בי' משום דגוי לא אסר להו דליתי, עכ"ת). ביטול רשות בשבת כדתנן לקמן [ס"ט ע"ב] בה"א משתחשך.
<h2>דף סו.</h2>
מה מערב בפחות מש"פ כדאמרינן לעיל בפ' מי שהוצי' [מ"ט ע"א] עירוב משום דירה בפחות מש"פ נמי. מה מערב אפילו שכירו ולקיטו של ישראל אף שוכר שכירו ולקיטו של גוי והוא נמי גוי שוכר ממנו ואם הי' ישראל שכיר בבית הגוי נותן עירובו ודיו וא"צ להשכיר מן הגוי. א' מערב ע"י כולם א' מוליך עירובו של חצר זו בחצר אחרת אם יש פתח ביניהן אף שוכר נמי א' שוכר מן הגוי בשביל כולם.
<h2>דף סו:</h2>
אין בטול רשות מחצר לחצר אין בן חצר זו מבטל רשות לבן א' חצר אחרת דס"ל דדוקא בחד חצר תנן בטול רשות כדתנן [ס"ט ע"ב] אנשי חצר ששכח א' מהם וכו' אבל לא בב' חצרות. ואין בטול רשות בחורבה אם היתה חורבה בין ב' בתים והבתים פתוחים לה. (תוס' ואסור להו להשתמש בה אלא א"כ עירבו ואם לא עירבו אין מבטלי' רשותן זה לזה להתיר האחד להכניס ולהוציא מביתו לחורבה עכ"ת). אין מועיל לבטל רשות שיש לו בחורבה לחברו דאין מועיל ביטל רשותן אלא בחצר דניחא תשמישתי' אבל בחורבה לא תקון רבנן תורת בטול לפי שיכולי' להתאפק מתשמיש החורבה מה שאין יכולים להתאפק מתשמיש החצר. דהא רשותא דחד ואין לזה חלק בחצר חברו.
<h2>דף סז:</h2>
ליתו מגו ביתאי והי' בן חצר אחרת. והא לא עירבו חצר שהתנוק בו עם חצרו של רבא. ניסמוך אשיתוף דמבוי ותנן [לקמן ע"ג ע"ב] אם נשתתפו במבוי מותרי' כאן וכאן. בדרבנן ועירוב דרבנן. דאוריתא מותבינן תיובתא באיסור של תורה וחכם מורה היתר ויש בתלמידים שיודע להשיב ישיב קודם מעשה שלא נעבור על דברי תורה אבל בדרבנן כגון עירובי חצרות שבקינן לחכם להורות כהוראתו והדר מותבינן לי' ללמוד אם יפה הורה, עכ"ת), הזאה שבות אם חל שביעי של טמא מת בשבת ערב הפסח אין מזין עליו ואמירה לגוי שבות כדתנן [שבת קכ"א ע"א] נכרי שבא לכבות אין אומר לו כבה ואל תכבה. הזאה (אין) [אית] בה מעשה ביד ישראל לשבות דלית בי' מעשה אמירה לגוי אין מעשה ביד ישראל בפ' ר"א דמילה מפורשת [עי' רי"ף ס"פ ר"א דמילה].
<h2>דף סח.</h2>
לא ליהוי לא עירוב ולא שיתוף ודילמא נפיק מיני' חורבה ואתו לטלטול בלא עירוב. מר לאו אורחי' אדם חשיב אינו דרך ארץ לגבות העירוב מן הבתים. אקני להו משלי ריפתא בסלא בדיבורא דליכא טירחא ע"י זיכוי דעירובי חצרות צריך לזכות. אי בעו מינאי לא מצינא למותב להו אם א' מהם הי' צריך לאכול מן השתוף והי' שואלו ממני ואין יכולת לוותר להם את שלי בכל שבת דאיני אדם עשיר. א' מבני מבוי שביקש יין ושמן של שיתוף. רביעתא רביעית לוג חומץ מא' מחביותיך ובדבור בעלמא יכול לומר לא' שיגבי' את החבית לזכות לכל בני חצר ודבר קל הוא ליתן מינה לבני החצר והוא שיעור לטבל בו שעור ב' סעודות של פת כדאמרינן בפ"ג [כ"ט ע"א]. אין משתתפי' באוצר בדבר האצור שלא הוברר, אבל לב"ה דאית להו ברירה משתתפי' ואביי לא [ס"ל] דב"ה מתיר.
והא אכלה תמרי דבריאה היא. תונבא שיעמום ואינה מרגשת בחולי'. (תוס' פנו לי מנאי, בחצרו של רבא היו החמין והתנוק נשפכו מימיו בחצר אחרת ופתח ביניהם ולא עירבו החצירות ולרבא היו חדרים פנימי' בחצרו שאינם פתוחים לחצר אחרת והם לצניעות והנשים עומדות שם, עכ"ת). לבי נשי שיש להם חדר לצניעות ואעמוד שם כל השבת ולא אטלטל בחצר ויטלו חמין שיש בחצרי ואבטל להם רשות ביתי ואפילו לרבנן אם ביטל להם רשות ביתו ביטל כדאמרינן בסוף עושין פסין [לעיל כ"ו ע"ב].
<h2>דף סח:</h2>
נינח מר אדוכתי' ולא תלך למקום אחר וליסדרו אינהו אחר שלקחו החמין ויחזרו לך רשותך. כחוכא וטלולא לשון לעג ושחוק בעוד שתצטרך לרשותי אבטלנו לך ואח"כ תחזור ותבטלנו לי. דרב ס"ל כרבנן דאמרי לקמן [ס"ט ע"ב] המבטל רשות חצירו רשות ביתו לא ביטל ולא אסתליק לגמרי ולא הו"ל כבן חצר אחרת ושמואל דאמר כר' אליעזר דאמר בפ' עושי המבטל רשות חצרו רשות ביתו נמי ביטל והו"ל כבן חצר אחרת ושמעי' מינה דמבטלי' וחוזרים ומבטלי' דטעמא דרב כרבנן וקי"ל הלכה כרבנן.
פיס' מעשה בצדוקי וכו' צדוקי מאן דכר שמי', אלא חסורי מחסרא וה"ק צדוקי הרי הוא כגוי ואינו יכול לבטל אלא בשכירות ור"ג סבור אינו כגוי ויכול לבטל רשות. ישראל רשע הוא. ומעשה בצדוקי שהי' דר עמנו במבוי ובטל לנו רשותו. הוציאו כליכם למבוי והחזיקו בו שחזקה מועלת דתנן מי שנתן רשותו והוציא קודם שהחזיקו בני מבוי במבוי ור' יהודה סבר חזקה אינה מועלת אלא עשו כל (צרכיהם) [צרכיכם] תחילה שאם יאסור אינו מזיק לכם.
<h2>דף סט:</h2>
(רשותו) [רשותי] קנוי' לך יכול ליתן רשותו לחבירו וא"צ לזכות בקנין סודר אלא בלא קנין ובלא מעות, אע"ג דקרקע אינה נקנית אלא בכסף ובשטר ובחזקה הכא קנה בדיבורא בעלמא משום דאיסתלוקי רשותא הוא ובדבור בעלמא מסתלק וא"צ לא זיכוי ולא מעות.
פיס' ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא בגמר' מפרש בשביטל [רשות חצירו ולא ביטל רשות ביתו], ביתו רשותא דידי' וחצר רשותא דידהו דמסתמא המבטל חצרו רשות ביתו לא ביטל. אסור לו להוציא דהדר מביטולו ולהם אסור שלא ביטל להם רשות ביתו ולא הוו אינהו אורחי' לגבי חד, אבל מביתם מוציאים והוא נמי מוציא מביתן דהוי איהו אורח לגביהו ובתים שלהן וחצר רשות א' הן. נתנו לו רשותן שבטלו רשות חצרן הוא מותר להוציא מביתו אבל מביתן אסור דלא ביטלו לו רשות ביתן והן אסורי' מביתן דלא ליהדרו מביטולן ומביתו אסור דלא הוו אורחי' גבי חד לפי' אסורי' להוציא מביתו וכ"ש מביתן. היו שנים אותן שקבלו הרשות ה"ז אוסר זה על זה ואינו מועיל מביטולן שא' נותן רשות ונוטל רשות אפילו מחמשה ויש היתר בחצר להוציא מביתו לחצר לו לבדו, אבל שנים נותנים רשותן לא' ולא גזרינן דילמא אתו למשקל דאסרי זה על זה, ואע"ג דאמרו לי' קני ע"מ להקנות לחבר אפ"ה אינו מועיל.
פיס' מאימתי נותני' רשות, מבע"י דמיקנא ביתא הוא ומיקנא בשבתא אסור. משתחשך דאיסתלוקי רשותא הוא ואסתלוק בשבת שרי. מי שנתן רשותו והוציא קודם שהחזיקו במבוי ה"ז אוסר דמאי דיהיב לי' הדר שקיל במזיד אוסר אפילו החזיקו במבוי דישראל משומד שאינו משמר הדר שקיל. במזיד אוסר אפילו החזיקו במבוי דישראל משומד שאינו משמר שבת בשוק אוסר אבל שוגג אינו אוסר הואיל והחזיקו ואפי' אם לא החזיקו ורוצה לבטל משתחשך יכול לבטל הואיל ואינו משומד לחלל שבת בפרהסיא.
<h2>דף ע.</h2>
א' שלא עירב נותן רשותו לא' שעירב עם אחר ומת דאין שם אלא הוא לבדו שאם הי' חי צריך לבטל רשותו לכל א'. לשנים שעירבו או לא' שלא עירב והו"ל שריותא בחצר דאין מי שיאסור, אבל אין א' שעירב נותן רשותו לא' שלא עירב ואיכא אחר בהדי' דלא עירב דאוסרי' זה על זה. אין נותנין רשותן [לשנים] שלא עירבו דאוסרי' זה על זה. וקתני [לאחד] שעירב (ו)די לו בשבילו ובשביל חבירו וא"צ לבטל רשות לכל א' וא'.
<h2>דף עא.</h2>
פיס' בעה"ב שהי' שותף עם שכניו לשם שיתוף בעלמא ולא לשם שיתוף מבוי לזה ביין ולזה ביין מוקי לה בגמ' בכלי א', לזה ביין ולזה בשמן וצריכי ב' כלים אינו עירוב ולא שיתוף ואע"ג דאמרי' במי שהוציאוהו [לעיל מ"ט ע"א] עירוב הנתון בב' כלים כשר ה"מ דגבו מתחלה לשם עירוב ומליי' למנא ואיתר, אבל הכא לשיתוף בעלמא הואי בכלי א' אין בב' כלים לא. ר"ש אומר וכו' ובחצר שבין ב' מבואות עסקינן. (תוס', ולא בשיתוף דמבוי א' קאמר אלא עם זה נשתתפה ביין ועם זה בשמן וב' עירובין הן, עכ"ת). אליבא דת"ק אינו עירוב דאמרי' במי שהוציאוהו ג' חצרות שפתוחות זו לזו ופתוחות לר"ה עירבו ב' החיצוניות עם האמצעית היא אסורה עמהן והן אסורות עמה ור"ש לטעמי' דאמר היא מותרת עמהן והן מותרות עמה ולא גזרינן דלמא מטלטלי כלים דהאי חצר לחצר חיצונה שלא עירבה עמה ואע"ג דאוקמה רב יוסף בענין אחר הלכה כרבה דאוקמה הכי.
<h2>דף עא:</h2>
מערבין בחצרות בפת דעיקר דירתו של אדם אין לבו נמשך אלא אחר הפת ואין דירתו ביין לפיכך אין מערבין ביין. ומשתתפין במבוי ביין דעירובי רשותא הוא וכ"ש בפת דחשיב טפי. מערבין בחצרות בפת ומשתתפין במבוי ביין חצרות הפתוחות זו לזו אעפ"י שעירבו דרך פתחיהן צריכי' להשתתף במבוי להתיר המבוי ואם לאו חצרות מותרות מזו לזו ומבוי אסור, דאין סומכין לא על עירוב במקום שיתוף ולא על שיתוף במקום עירוב, דאם אינן מערבין אתי להשתכח תורת עירוב מן החצרות ואם עירבה כל חצר לעצמה סמכינן אשיתוף לטלטל מזו לזו אם שיתפו במבוי וחכ"א מערבי' בחצרות מזו לזו בפת ומותרי' כאן וכאן וכגון שאין דיורי' במבוי או משתתפי, בפת, ואם שיתפו במבוי אפילו אית דיורי' במבוי מותרי' כאן וכאן.
<h2>דף עב.</h2>
פיס' בטרקלין חלק א' וחלקוהו לחמשה ונשאר הפרוזדור פנוי וכולן באי' מן החדרים לפרוזדור ומשם יוצאי' לחצר וצריכי' לערב עם שאר בני חצר, בש"א רשויותיה' חלוקות וצריך ליתן פת כל חבורה וחבורה בעירוב החצר והו"ל כחמשה בתים, וה"ה אם באו להוציא מזו לזו צריכים עירוב ביניהן, ובה"א אין מחיצה זו חילק רשות דמחיצה שפילה היא כדאמרינ' בגמ' הילכך עירוב א' לכולן ובתוך הטרקלין נמי מטלטלי' מזו לזו בלא עירוב שהטרקלין מחברן, וכיון דביניהם אין צריכי' עירוב נעשה א' מהם שליח לכולם דאמרינ' לק' [ע"ב ע"ב] ה' שגבו את עירובן ושרוין בחמשה בתים בחצר ועירבו ביניה' והוו להו חד ואם באו לערב עם אחרים עירוב א' לכולן. ומודים בזמן שמקצתן שרויין בחדרים דהו"ל כה' בתים וכל א' וא' בית לעצמו ונותן בעירוב כל א' וא'. (תוס' ולא דמו לה' שגבו את עירובן שהרי לא עירבו ביניהן, עכ"ת). במסיפס מחיצה נמוכה מי' טפחים ביניהן, סבכה תכשיט נשים. (תוס', על מחיצות שאין מגיעות לתקרה ב"ה סברי כיון דלפי שעה עשאום לא חשיבי, עכ"ת). ליהוי תיובתי דהא במחיצות שאין מגיעות לתקרה קאמר אבל גבוהה י' טפחים מדקרי להו מחיצות. אף במסיפס מחלוקת בתרויהו פלגי דאפילו במסיפס אסרו ב"ש. תהוי תיובתי' דאלו הכא תני מחיצות ולא נקראת מחיצה פחות מי' טפחים אבל במסיפס מודו ב"ש. לעולם בתרויהו פליגי ב"ש והאי דתני במילתי' דר' יהודא הסבך מחיצות להודיעך כחן דב"ה דאפילו במחיצה י' עירוב אחד לכולן.
<h2>דף עב:</h2>
פיס' וישנים בבתיהם והן ואחרים דרים בחצר. מבטל רשותו לכל א' וא' מבני חצר. אימתי צריכי' ליתן כל א' בעירוב, בזמן שמוליכי' עירובן לא' מבתי החצר והואיל דהוזקקו לעירוב מיגו דשאר דיורי' אסירי הני נמי אסירי. אם הי' עירוב החצר בא לבית אביה' אינן צריכי' לערב דאמרינ' בפ' מי שהוציאוהו [לעיל מ"ט ע"א] בית שמניחי' בו עירוב אין צריכי' ליתן את הפת והן כולם נמשכים לבית אביהם, או שאין עמהם דיורי' אחרים אין צריכי' לערב דכיחידי' הן. ש"מ מקום לינה גורם מדקתני ישנים בבתיה' לפיכך צריכי' ליתן כל א' בעירוב ותיהוי תיובתי' דרב דאמר לק' מקום פיתה גורם. במקבלי פרס שנו נוטלי' הוצאת אכילה מבית אביה' ואוכלי' בבתיה' לפי' צריך ליתן כל א' בעירוב אבל אם היו אוכלי' בבית אביה' אעפ"י שהיו ישנים בבתיה' לא היו צריכי' ליתן בעירוב. בית שער אכסדרה בית שיש לו ג' מחיצות וכולהו אינן ראויי' לדירה. בית התבן וכו' ראויי' לדירה הן. בית דירה ס"ד א"כ היינו ת"ק, אלא מקום דירה, מקום פיתא שהוא אוכל שם.
<h2>דף עג.</h2>
ה' שגבו את עירובן ועירבו בחצרן ורוצי' לערב בחצר אחרת, והא אחי' כגבו עירובן דמי דקתני אם אין עמהן דיורי' אין צריכי' לערב. בני בי רב תלמידים, דכרכי ריפתא שאוכלי' בבקעה וישנין בבה"מ ובתוך אלפים הוי, מבקעה מודדין דהוי מקום פיתא או דלמא מבה"מ דהוי מקום לינה. מבי רב מודדין דאנן סהדי דאי מיתו להו ריפתא לבה"מ ניחא להו טפי, ואפי' לרב דאמר מקום פיתא גורם. האב ובנו הרב ותלמידו לענין ב' חצרות זו לפנים מזו ודריסת רגל הפנימית על החיצונה ותנן במתני' אם היו של יחידים שיחיד דר בפנימית דהויא רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה, ואם של רבים ולא עירבה פנימית לעצמה דהויא רגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה אפי' עירבה חיצונה לעצמה, ואם היו אב ובנו בפנימית כרבים דמו או כיחידים. אין צריכי' עירוב אם אין עמהם דיורי' בחצר. (תוס' האב ובנו הרב ותלמידו אין צריכי' לערב מפני שהן כבית א' אבל יש עמהם דיורי' הואיל דהוזקקו לעירוב מגו דשאר דיורי' אסרי הני נמי אסרי, עכ"ת). ניתר בלחי וקורה דקי"ל אין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצרות לתוכו, אי אמרת כיחידי' דמו הכא מי חשבי' ב' חצרות א' של אב וא' של בן כחדא חצר ולא משתרי מבוי דידהו בלחי וקורה אלא בפס ד' או בב' פסין כל שהוא כחצר או דלמא ב' חצירות מיהא הוו ומבוי שלהן ניתר בלחי וקורה אע"ג דאין צריכי' לערב הואיל דפתוחות הן לו.
פיס' עירבו בחצרות אף מזו לזו, ולא נשתתפו במבוי ובמבוי איכא דיורין, ואסורי' במבוי דאין סומכי' על עירובי חצרות במקום שהי' צריך שיתוף ואפי' ביטלו בני המבוי רשותן לבני החצרות. ואם נשתתפו במבוי מותרי' כאן וכאן ה"ק אם נשתתפו נמי במבוי, ומילתא דלא צריכא היא, אלא משום דבעי למיתני סיפא שכח א' מבני מבוי ושכח אחד מבני חצר ולא עירב בחצרו להתיר חצירו אבל בשיתוף הי' לו חלק מותרי' כאן וכאן אפי' בלא ביטל רשותו דסמכי' אשיתוף וטעמא דר"מ דבעינן עירוב ובעי' שיתוף כדי שלא תשתכח תורת עירוב מן החצר כיון דהכא רובה עירבה לא תשתכח. מותרי' בחצרות ואסורי' למבוי שהמבוי לחצרות כחצר לבתים כשם שאם שכח א' מבני חצר ולא עירב אוסר לכל בני החצר אם לא ביטל רשותו אף זה שלא נשתתף אוסר לכל בני המבוי אם לא ביטל רשותו.
<h2>דף עג:</h2>
רב לא תני פתוחות זו לזו והאי דתני במתני' עירבו בחצרות כל א' לעצמה, מותרי' בחצרות כל א' וא' לעצמה, כגון שכל חצר עירובה אצלה ולית לי' הא דתניא לעיל אב ובנו מבוי שלהן מותר בלחי וקורה ולא משתרי בלחי וקורה אא"כ יש שם חצר אחרת שאינה פתוחה לחברתה או ב' חצרות א' מצד זה וא' מצד זו.
<h2>דף עד.</h2>
בית מיכן וחצר מיכן חצר מיכן וב' בתים פתוחים לתוכו וחצר מיכן שאין בה אלא בית א'. אפי' חורבה מיכן ואין שם חצר כלל. (תוס', ורש"י פי' אפי' חורבה מיכן וחצר מיכן, עכ"ת).
<h2>דף עד:</h2>
מבוי שצדו א' גוי וצדו א' ישראל ומבוי ביניהם, וכן חצר שצדה א' גוי וצדה א' ישראל אין מערבי' עמו שאר ישראל הפתוחי' לו. דרך חלונות, מצד רה"ר הם דרים ופתוחים בחלונות זל"ז עד שבאים אצל זה שדר במבוי. אין מערבי' עמו להוציא כליהם למבוי דרך פתחו של זה שפתוח למבוי וכן לחצר מ"ט דאסור לעשות יחיד במקום גוי דאסור ישראל לגור עם גוי שמא ילמוד ממעשיו לפי' לא יערבו אלו עמו ולא ישתמשו עמו במבוי כדי שיהא יחיד ירא מן הגוי שלא יהרגו ויצא משם.
<h2>דף עה.</h2>
פיס' זו לפנים מזו והחיצונה פתוחה לר"ה ופנימית דריסת רגליה על החיצונה. עירבה חיצונה ולא פנימית שתיה' אסורות, כיון דפנימית אסורה לעצמה אוסרת על החיצונה. עירבה זו לעצמה וזו לעצמה זו מותרת לעצמה וזו מותרת לעצמה דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה, ור"ע אוסר את החיצונה שדריסת פנימית אוסרתה אע"ג דהויא רגל המותרת במקומה, וחכ"א אין דריסת הרגל אוסרתה דס"ל אפי' רגל האסורה במקומה אינה אוסרת שלא במקומה דמשום דריסת הרגל שיש לו עלי' אינה אוסרת הואיל ואין בה תשמיש אחר. מן הפנימית ולא עירב שתיהן אסורות משום דהויא פנימית רגל האסורה. נתנו את עירובן במקום א' מפרש בגמ' שנתנו אותו בחיצונה מקום המיוחד לשתיהם ששתיה' שולטות בה ושכח בין א' מן הפנימית ובין א' מן החיצונה שתיה' אסורות דבן פנימית אם שכח אינו יכול לבטל רשותו לא' מהם, לבני פנימית אינו יכול לבטל דליתי' לעירוב גביהו, ואינה יכולה לסגור פתח חצירן ולהשתמש ואסתלוקי מחיצונה ולבטל לבני חיצונה אינו יכול דאין בטול רשות מחצר לחצר ולחיצונה אינו מועיל ביטול רשותו מפני הפנימית שדורסת עלי' דהויא רגל האסורה במקומה. ואם היו של יחידים לכל חצר אינו דר בו אלא א' אינן צריכי' לערב דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה, וסתמא כרבנן.
<h2>דף עה:</h2>
ג' אסורין אם היו ג' בין ב' חצרות אוסרות, ול"מ אם ב' בפנימית ולא עירבו דהויא רגל האסורה במקומה, אלא אפי' ב' בחיצונה וא' בפנימית דהויא רגל המותרת במקומה אוסרת אא"כ עירבו יחד, דגזרינן משום שנים בפנימית דהויא רגל האסורה במקומה, ורבינו הגאון הפוסק פי' ג' חצרות ובכל א' דר א' אסורה הואיל שנמצאי' רבים בחיצונה ויש לגזור שמא יהיו שנים בפנימית ולא עירבו דהויא רגל האסורה במקומה, ושמואל לא גזר היכא דלא היו ב' בפנימית אלא א'. גוי בפנימית וישראל בחיצונה הרי הן כרבים בפנימית והם ישראלים ואוסרים, מ"ט ישראל יחיד בפנימית דלא אסר אי ידע דיחיד הוא דדר בפנימית והוא רגל המותרת במקומה, גוי נמי דדר בפנימית, אי ידע דיחיד הוא דדר בחיצונה ידע ואינו צריך להשכיר דהלכה כראב"י, וישראל א' אינו אוסר ואי לא ידע שהוא יחיד התם. גוי אי איתא דאוגר מיפעא פעי הי' צועק ואומר לכל אדם כך וכך נתן לי ישראל כדי שישתמש ברשותי מטלטל במקום גוי הוא ואינו יחיד דסברי ב' ישראלים הם ולפיכך אסור.
<h2>דף עו.</h2>
חלון שבין ב' חצרות ד' על ד' טפחים, דבציר מהכי לא חשיב פתח, בתוך עשרה דראוי להשתמש בו, ומפרש בגמ' אם הי' קצת מן הפתח בתוך יו"ד טפחים לקרקע ואפי' משהו, מערבים שנים אם רצו אלו לעצמן ואלו לעצמן ואסורים לטלטל זו מזו, ואם רצו מערבי' א' עירוב אחד בין שניהם שיש פתח ביניהם. פחות מד' לאו פתח הוא ולמעלה מיו"ד נמי מחיצה היא אפי' הוי פתח ד' על ד' אין מערבי' יחד. ומקצתן בתוך עשרה אפי' משהו וזו ואצ"ל זו קתני.
<h2>דף עו:</h2>
לא שנו דבעינן למטה מיו"ד אלא חלון שבין ב' חצרות שאין תקרה עליהם, אבל חלון שבין ב' בתים אפי' למעלה מיו"ד פתחא הוי, והוא דהוי רחב ד' טפחים. לול ארובה בקרקעית העלי' פתוחה מעלי' למטה בבית ודיורים חלוקים למטה ולמעלה צריך סולם קבוע דליהוי כפתח להתיר הטלטול ע"י עירוב. א' סולם קבוע וא' סולם עראי אינו צריך דביתא כמאן דמלי עד הפתח דמי.
פיס' ורחב ד' משום סיפא נקט לה היו בראשו פירות. אבל חציצה הוי אפי' רחבו בכל שהוא. ובלבד שלא יורידו למטה דחשיב רשותא באנפי נפשי' ולא ליבטיל לא לגבי דהאי ולא לגבי האי ומותר לטלטל בכל הכותל. עד רוחב עשר פתחא הוי ומערבי' אחד. (תוס', יותר מיכן הוי פרצה, והו"ל כולהו כדיורי חצר א' ואם עירבה כל א' לעצמה הו"ל כחולקי' את עירובן ואוסרים אלו על אלו, עכ"ת). אין רחב ד' הכותל שביניהם מהו לעלות שם ולוכל (לאכול) אויר (בין) שתי רשויות שולטות בו למעלה כיון דלא חשיב רשותא בטיל לגבי תרויהו ורשות ב' החצרות שולטות בו אוסרות זו על זו ולא יזיז בו אפי' נימא שאסור לטלטל בכל הכותל אבל לוכל (לאכול) הפירות בראש הכותל במקום שהוא מותר ולא יטלטל בכל הכותל ואפי' לעלות ולטלטל שם ולוכל (לאכול) אסור וכ"ש שאינו מעלה האוכל מן החצר למעלה בכותל.
<h2>דף עז.</h2>
מעלין מחצרן לראש הכותל וה"ה דמורידין משם לחצר דמקום פטור הוא ובטל לכאן ולכאן, וכ"ש שמותר לעלות שם ולוכל (לאכול) הפירות שהיו בראש הכותל. לכתף עליו לתקן משאוי שלם ובלבד שלא יחליפו החפץ שהי' בר"ה ואפי' נח באותו מקום שאין בו ד' להוליכו ברה"י דלמא אתי לטלטולי בהדיא מרה"י לר"ה. עולין אין ואוכל שם מה שבראש הכותל מעלין למטה מן החצר לראש הכותל אסור, וקס"ד אפי' שאין הכותל רחב ד'. וצדו א' שוה לארץ גבוה מן הא' ונמוך לחברי' כגון שקרקעיתה של זו גבוהה וכל כמה דלא גבי' יו"ד קרי לי' שוה לארץ. נותנים אותו לזה ששוה לארץ להשתמש בו אבל לחצר אחרת אסור דלדידי' גבוה עשרה. שוה לארץ שאינה עמוקה.
<h2>דף עח:</h2>
פיס' חריץ שבין ב' חצרות ארוך ומפסיק על פני חצר כולה ורחב ד' טפחים דפחות מיכן נוח לפסוע משפתו לשפתו והוי רשות א'. ואפי' מלא תבן וקש לא סתימה היא דלא מבטיל לי' התם דסופו ליטלו. מלא עפר כבר בטלי והו"ל כחצר א'. נתן עליו נסר בין זל"ז כעין גשר חשוב כפתח. ב' גזוזטראות נסרים בולטים משפת תקרת העלי' לר"ה ואם ישנן זו אצל זו כב' עליות של ב' דיורין ורוחב דרך ר"ה מפסיק ביניהם ויש אויר בין זו לזו ארבעה שאם היו מקורבות זו לזו בתוך ד' טפחים אינן צריכות נסר אלא במופלגות זו מזו ד' טפחים והנסר מחברן ונתן נסר רחב ד' כמין גשר מזו לזו הוי נמי פתח זו למעלה מזו אין מערבי' א' דלא ניחא תשמישתי' ללכת דרך הנסר וכן זה שלא כנגד זה.
<h2>דף עט.</h2>
לא שנו דבעינן נסר שרחב ד' אלא שנתן אורכו של דף לרוחב החריץ משפה לשפה כעין גשר אבל לאורכו שנתן לאורכו של חריץ דף ארוך ע"ג יתדות אצל שפתו נסתם קצת רוחב החריץ ומיעטו מד' אפי' כל שהוא שהיתה הדף צרה אפי' אינה אלא אצבע הרי מיעטו לרוחב החריץ מד' טפחים. זו שלא כנגד זו כגון זו משוכה לצד צפון וזו לדרום שצריך ליתן הנסר בעקמומית בין זו לזו, וכן זו למעלה מזו צריך ליתן הנסר במדרון הילכך אם אין ביניהם ג' טפחים הפלגה לא חיישינן לההיא עקמומית וההיא מדרון דלא חשיב אבל אם הן ג' טפחים דבר חשוב הוא, ואלו ג' טפחים הם להרחקתן שלא יהו זו כנגד זו אבל צריכים שיהא אויר ביניהם ארבעה לכל הפחות שאם אין ביניהם ד' אינם צריכים נסר כדאמרינן גבי חריץ.
פיס' מתבן גדיש של תבן מפסיק על פני רוחב החצרות מערבי' שנים דהוי הפסק ולא חיישינן דלמא מימעיט התבן והוי פחות מיו"ד גובה והוין חדא רשותא ואסרי אהדדי ולא מסקי אדעתיהו ומטלטלי בחצר אלו מאכילי' לבהמתן מיכן ולא חיישינן דלמא מימעיט התבן מיו"ד אמות דהויא כפרצה דכולי האי אינה ממעטת הבהמה באכילתה. נתמעט התבן מגובה י' טפחים, אין כאן מחיצה. ובלבד שלא יתן לתוך קופתו דילמא מימעיט יותר מיו"ד אמות והויא פרצה א"נ טעמא דאסור משום מוקצה. ואוקומי שרי להעמיד הבהמה על המוקצה מי שרי. לעמוד אדם עלי' ע"ג עשבים מחוברים דמזהר בי' ולא חיישינן שמא יתלוש דחמיר עלי' אסור שבת, ע"ג מוקצה כגון שנתלשו היום אסור דילמא אתי לטלטולי הוא בידיו דקיל עלי' אסור מוקצה. דקאי לה באפה מתניתין לאו דמוקי לה עלי' בידים אלא דקאי לה באפה שלא תלך הבהמה למקום אחר אלא לתבן והוא עומד עלי'.
<h2>דף עט:</h2>
פיס' מניח את החבית אם ירצה לערב משלו. ע"י בנו ובתו אומר להם קבלו חבית זו וזכו בה לשם כל בני המבוי. ושפחתו כגון דלא אתיא ב' שערות ואע"ג דאיכא למ"ד לא זכיא לאחריני דקטנה היא, בשיתופי מבוי דרבנן מציא זכיא. ואשתו מפרש בסוף נדרים [פ"ח ע"ב] כגון שיש לה חצר באותה מבוי דמגו דזכיא לנפשה זכיא [ל]אחריני, ר"מ היא דאמר יד אשה כיד בעלה ולית הלכתא כותי' דרבים פליגי עלי' במס' קדושין [כ"ג ע"ב] שידן כידו ולא קניא היא. צריך להגבי' מן הקרק' טפח כשהוא מזכה אותה להם דכל כמה דמנחה ברשותי' לא הוה זכיא והכי תניא בתוספתא [פ"ו ה"א] אם משלהן א"צ לזכות ואם משלו השליח מגביהה מן הקרקע טפח. אם טעם מלוא לוגמיו נ"ל מלוא לוגם א' כדאמרינן ביומא [פ' ע"א] השותה מלוא לוגמיו ביוה"כ ומפרש בגמ' מלוא לוגם א' כי היכי דליחייב כרת חשיב לוגם א' הכי נמי לענין קידוש.
<h2>דף פ.</h2>
צריך לזכות אם רוצה לערב משלו לכל בני חצר. טורזינא גוי שומר כלי זיין של עיר ודר בחצר עם ישראל. מערבת בחצר, נותנת פת בלא דעת בעלה ישראל וכן אשת גוי משכרת. ונוטלים ממנו שיתוף על כורחו כדי שלא יטלטלו בלא שיתוף.
<h2>דף פ:</h2>
פיס' נתמעט האוכל משיעורו כדמפרש לקמן. מוסיף ומזכה וא"צ להודיע להם שכבר נתרצו להם תחילה בעירוב זה. וצריך להודיע לדיורים שהוסיף וכגון שמערב (משלו) [משלהם]. אם ממין א' הוא באותו המין שעירב כבר ואם עירב במין אחר עכשיו צריך להודיע. פיס' כגרוגרת להוצאת שבת כל האוכלים שעורן כגרוגרת לחייבו חטאת, בשירי עירוב אם נתמעט משעורו כל שהוא נ"ל דהאי כל שהוא כזית דפחות מכזית לא חשיב, וגבי עירובי תבשילין אמרינן הכי במס' ביצה. ולא אמרו לערב בחצרות היכא דשיתפו במבוי אלא שלא לשכח תורת עירוב הילכך מקילינן בהאי שעורא. (תוס' כל שהוא מחלק מזון ב' סעודות ביניהם ואין גרוגרת לכל א' וא', שיש בני אדם יותר ממנין גרוגרות של ב' סעודות, עכ"ת). הן הן מרובין ודי להן בב' סעודות אפי' אלף, ואם לאו שאין מנינם רב כמנין גרוגרות של ב' סעודות לא בעו ב' סעודות ודי להם כגרוגרת לכל א'. (תוס', נ"ל דהא דאמר כגרוגרת לכל א' וא' לכל בית ובית קאמר עכ"ת).
פיס' בכל מערבי' ערובי תחומי' ועירובי חצרות. ככר הוא ערוב ככר שלם. מאפה סאה וכו' ואפי' הוא ככר גדול והוא מאפה סאה ונטל ממנה מעט והיא פרוסה אין מערבי' בה, וטעמא משום איבה שיאמר אני נתתי ככר שלם ואתה פרוסה ואמרינן [לעיל מ"ט ע"א] המקפיד על עירובו אינו כלום, אבל ליתן כל א' קמח לעשות ממנו פת שלימה אין לחוש. (תוס' ככר כאסר קטן כמדת איסר והוא שלם מערבי' בו ובלבד שיהו שם ככרות הרבה כגרוגרת לכל א' וא' כפרש"י. עכ"ת). [לשון ירושלמי] שהיתה דבובה תרגום [במדבר ל"ה] אם באיבה בדבבו. ונסתי' כמו ונסבתי' רחמא לי' אוהבת אותי. מערבים בפת עדשים לא ידענא טעמא דפת עדשים טפי מפת דוחן.
<h2>דף פא.</h2>
פיס' נותן אדם מעה לחנוני המוכר יין לשיתופי מבואי' או לנחתום המוכר ככרות לעירובי חצרות ודר עמו בחצר או במבוי, שיזכה לו בעירוב לכשיגבו העירוב יתן הוא בעבורו. וטעמא דר' אליעזר אעפ"י שלא משך עשאוהו כד' פרקים שמשחיטין את הטבח בעל כרחו, משום דזכות הוא לו והעמידו דבריהם על דין תורה דמעות קונות. לא זכו לו מעותיו שאין מעות קונות עד שימשוך ואפי' עירב גם החנוני לכל האחרים משלו וזיכה גם לזה הואיל דלא נתכון לזה במתנת חינם כשאר בני חצר אלא בעבור המעות והמעות אינן קונות.
<h2>דף פא:</h2>
בשאר כל אדם זה בעה"ב שא"ל הילך מעה זו וזכה לי בעירוב והלך וזיכה לו שקנה עירוב הואיל ואין בעה"ב רגיל למכור ככרות לא נתכון זה אלא לעשותו שליח וכמאן דא"ל ערב לו דמי, ואפי' גבי חנוני אמר ערב לי קנו. שאין מערבין לו לאדם משלו, אלא מדעתו, הילכך גבי חנוני כי א"ל זכי לי לא נתון אלא לקנות ממנו ולא סמך עליו שיעשה שלוחו דמעות אינן קונות ולא סמכא דעתי' ונמצא מערב לו שלא מדעתו. (תוס' אבל משך הככר והניחו אצלו עשאו שליח. עירובי תחומין חוב הוא לו שמפסיד לצד האחר עכ"ת). ערב לי קני דעשאו שליח וסמכא דעתי' דחזקת שליח עושה שליחותו בדרבנן. אבל כלי קנין סודר, נקנה לו הפת בכל מקום שהוא.
במבוי שניטלה קורתו או לחייו בשבת דמיקל בה ר' יהודה בפרק כל גגות [לקמן צ"ד ע"א] דמותרי' לאותה שבת. כל מקום ששנה ר' יהודה על דברי תנא, אימתי א"נ בד"א אינו אלא לפרש דברי חכמים ולא לחלוק.
<h2>דף פב.</h2>
כיצד משתתפין בתחומין וכו' לכל מי שילך לבית המשתה או לבית האבל דאינהו דבר מצוה. כל מי שיקבל עליו מבע"י שנתרצה בעירוב ולמאן דאית לי' ברירה אם הודיעוהו מבע"י ומשחשיכה נתרצה ללכת קנה. קטן בן שש יוצא בעירוב אמו אע"ג דלא זכתה לו אמו בעבורו מוליכתו עמה דבסתמא דעתה עלי' ולא סגי לי' קטן בלא אמו.
<h2>דף פב:</h2>
מערב אדם עירובי תחומין ע"י זכוי, ע"י בנו בשביל בנו ובתו הקטנים והן גדולים יותר מבן שש דבסתמא אין דעתו אחר האם אלא אחר האב אם עירבו האב והאם זה למערב וזו למזרח אחר האב נמשך. אלא מדעתן דשמא חוב הוא להן.
פיס' כמה הוא שעורו של עירוב תחומין לכל א' וא' פי' הר' ישעי' כדתנן בפי"ז דכלים [מי"א] יש שאמר הכל לפי מה שהוא אדם וכו' עד ובמזון ב' סעודות לעירוב. וזה וזה מתכונים להקל מר סבר מזונו לחול שאוכל מעט דאין לו מיני מעדנים אבל בשבת רווחא לבסימא שכיח ואוכל הרבה ומר סבר בשבת אוכל מעט לחם דיש לו מיני מתיקה ונמשך אחריהן. מככר בפונדיון מד' סאין בסלע ככר הלקוח מן הנחתום בפונדיון כשנמכרים ד' סאי' בסלע, השתא ס"ד חצי קב הוי ב' סעודות כיצד ו' מעות לדינר, מעה ב' פונדיונין נמצא דינר י"ב פונדיונין נמצא הסלע מ"ח פונדיונין והסאה ו' קבין ד' סאין הן כ"ד קבין והן מ"ח חצאי קבין נמצא ככר של חצי קב ששוה פונדיון הוי ב' סעודות והם י"ב ביצים. מג' לקב (תוס', ר"ש ממעט בעירוב ואומר שד' לעירוב בב' ידות של ככר של שלש ככרות לקב, עכ"ת). מקב שהן כ"ד ביצים, שהקב ד' לוגי' והלוג ו' ביצים נמצא הקב כ"ד ביצים, ועושה ממנו ג' ככרות וכל ככר ח' ביצים ב' ידות של אותו ככר הן ו' ביצים פחות ב' שלישים. חצי' של כל הככר דהויא ח' ביצים, חצי' היינו ד' ביצים לבית המנוגע מי שנכנס לבית המנוגע ושהה שם כאכילת ד' ביצים פת טמא הוא ובגדיו ואם לא שהה כשעור זה אין בגדיו טמאי'. כשעור ב' ביצים נפסל גופו מלוכל (לאכול) בתרומה כדאמרי' ביציאות השבת [י"ג ע"ב] גבי י"ח דבר. (תוס', צא מהן מחצה לחנוני ר"י בן ברוקא לא הזכיר חצי קב ששיער אלא בככר הלקוח מן החנוני בפונדיון חצי ומוכר רביע קב בפונדיון והרביע חוזר משתכר הוא. עומר לגולגולת והיא עשירית האיפה והאיפה ג' סאין והסאה ו' קבין והקב ד' לוגין הרי האיפה ע"ב לוגין טול עישור של ע' הרי ג' לוגין והב' הנשאר הרי הם י"ב ביצים עישור שלהן ביצה וחומש ביצה הרי מ"ג ביצים וחומש ביצה, עכ"ת).
<h2>דף פג:</h2>
מיכן אמרו ז' רבעים קמח חייבים בחלה ג' רבעי קב שהן ג' לוגין קב מדברית ועוד ביצה וחומש ה' רבעי קב צפרי הן ו' רבעי קב ירושלמית, דציפורית עודפת עלי' שתות וכן ירושלמית עודפת על של מדברית שתות. בריא שאוכל כדרך אדם בריא. ומבורך שאינו אוכל יותר מדי דכתי' [משלי י"ג] ובטן רשעים תחסר.
פיס' אנשי מרפסת ששכחו ולא עירבו אלו עם אלו אבל עירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן. מרפסת היא ארוכה והרבה פתחי עליות פתוחים לה וכולם יוצאי' בסולם א' לחצר ואעפי"כ אינם אוסרי' על בני החצר הואיל ומרפסת גבוהה עשרה שלא הלכו בסולם אלא להקל, סולם תורת פתח עליו ותורת מחיצה עליו והאי מחיצה חשובה ואינן אוסרי' לבני חצר ומ"מ אינן מוציאי' מזו לזו. כל שגבוה י' טפחים תל או עמוד שיש בחצר. בד"א בסמוכה למרפסת תוך ד' טפחים רשות מרפסת שולטת בו ומשתמשת שם, אבל לא בני חצר, ואם הוא רחוק מן המרפסת ד' טפחים הוי תשמיש גם לחצר ואוסרי' אלו על אלו. חולית הבור העפר של חפירת הבור והוא סביב הבור והוא גבוה י', או סלע סמוך למרפסת פחות מד' טפחים. פחות מכאן שאינו גבוה י' גם לחצר ואוסרי' אלו על אלו. [פ"ד ע"א] זיז היוצא מן הכותל למטה מי' טפחים בני חצר משתמשים בו דאויר חצר הוא, ואם הוא למעלה מי' אויר של בני עלי' הוא והם משתמשים בו.
<h2>דף פה:</h2>
בבית שער שאינו ראוי לדירה אכסדרה אין לה אלא ג' מחיצות ומפולש בדופן רביעי. אין עירובו עירוב שעירוב משום דירה הוא ובית שער אכסדרא ומרפסת אינן ראוי' לדור בהם, והדר שם אינו אוסר לבני חצר ואינו צריך ליתן פת. בית התבן וכו' שהשאילו בעה"ב לאחר ודר בו אוסר עליו הואיל ופתוח לחצר דראוי' לדירה הן. אם יש באותו מקום שהשאיל בעה"ב לאחרים תפיסת יד שיש לבעה"ב דבר שאינו ניטל שאין בעה"ב יכול ליטלו בשבת אותו הדר שם אינו אוסר לבני החצר דבעה"ב נתן בעירוב כבר וגם זה בית התבן ברשות בעה"ב הוא. פת שעל השלחן סומכין עליו משום עירוב דהא פיתן בבית א' שבחצר ואעפ"י שלא פירשו לשם כדאמרי' לעיל [ע"א ע"א] בעה"ב שהי' שותף לשכניו וכו'. (תוס', דבר הניטל בשבת אינו תפיסת יד ואוסר דאי בעי שקיל ושדי לי' אבראי עכ"ת). יש לו לבע"ה באותו מקום שהשאיל טבל ועששית שאינו ניטל בשבת רשות בעה"ב שם. עששית ברזל או זכוכית.
<h2>דף פו.</h2>
פיס' ה"ז אוסר דדירה בלא בעלי' שמה דירה אינו אוסר דלאו שמה דירה ר' יוסי וכו' ס"ל כר' יהודה דדירה בלא בעלי' לאו שמה דירה מיהו גוי דאפשר שיבא בשבת ולא השכירו ממנו רשותו אוסר. שכבר הסיע דירת ביתו, מלבו שאינו בא בשבת דדירה בלא בעלי' היא ואינו אוסר. ודוקא בתו הלך לשבות אצל בתו אבל הלך לשבות אצל בנו אוסר שמא כלתו מתקוטטת עמו וחוזר בביתו ואוסר עליהם אבל אצל בת אינו חושש מחתנו אם מתקוטט עמו שבתו מפיסתו. נבח בך כלבא זה חתנו. נבחא בך גוריתא זו כלתו.
פיס' בור שבין ב' חצרות חציו בזה וחציו בזה אין ממלאי' ממנו לפי שכל א' ממלא מרשות חברו והן לא עירבו. אא"כ עשו מחיצה גבוהה י' טפחים בין מתוך אוגנו שפתו של בור בפנים דקל הוא שהקילו חכמים במים דמחיצה תלוי' מתרת. מלמעלה ומלמטה מפרש לקמן. לא תהא מחיצה גדולה שאתה עושה עכשו, מן הכותל שביניהם בין ב' החצירות ומפסקת על פני הבור אעפ"י שאינה הולכת למטה מאוגנו. למטה, למטה ממש למטה סמוך למים אעפ"י שאין הקנים נוגעות במים, למעלה דב"ה סמוך לשפתו למעלה למעלה בבור.
<h2>דף פז.</h2>
פיס' אמת המים שעוברת בחצר ובאה מן הים שהוא כרמלית ונכנסת תחת כותל החצר שעשוי כעין כפה ויוצא בכותל החצר כנגדו שיש שם פתח. אין ממלאי' הימנה ואע"ג דמחיצה תלוי' מתרת במים ה"מ היכא דנעשית המחיצה בשביל המים כמו גזוזטרא דמתני' [פ"ז ע"ב] וכגון מחיצה שבתוך הבור [פ"ו ע"א]. של אבל שם עיר, והיתה עוברת בתוך החצרות וממלאי' הימנה דמהניא לה כותל החצר התלוי' בהן ור' יהודה לטעמי' דפליג נמי אבור שבין ב' חצרות [שם]. שלא היתה בה כשעור שאין בעומקה י' טפחים או רחבה ד' טפחים דאי אין בעומקה י' טפחים חשיב רה"י דבני חצר מהלכי' בתוכו כדאמרי' [שבת ק' ע"ב] גבי רקק מים ור"ה מהלכת בו חשיבא ר"ה, וכמה הוא רקק פחות מי' טפחים אלמא כשאינן עמוקים י' אינן רשות לעצמן ואי אין ברוחבה ד' טפחים לא הויא כרמלית.
<h2>דף פז:</h2>
פיס' גזוזטרא שהיתה למעלה מן המים אין ממלאי' ממנה בשבת אא"כ עשה כל סביבותי' מחיצה גבוהה י' טפחים או סביב הנקב שהוא ד' על ד' כעין ארובה באמצע הגזוזטרא. בין מלמעלה סמוך לגזוזטרא, בין למטה סמוך למים, ורש"י פירש בין מלמטה מחוברת לגזוזטרא מתחתי'. זו למעלה מזו ואינן מכוונות זו על זו אלא משוכות זו שלא כנגד זו. עשו מחיצות, לעליונה כדי למלאות ממנה ולא עשו לתחתונה (תוס', ובשבת זורקים בני תחתונה דלי שלהם על מחיצות העליונות ויורד לנקב ומשלשל ועולה, עכ"ת). שתיהן אסורות להשתמש בנקב העליונה עד שיערבו יחד, והוא שאינה מופלגת גזוזטרא העליונה מן התחתונה במשך הכותל ד' טפחים וכגון שעשו המחיצה בשותפות אבל אם היא מופלגת אפי' עשאוה בשותפות אינה אוסרת דיהבינן לה לעליונה ולא לתחתונה דקשה לה להשתמש כדאמרי' בפ' חלון [לעיל ע"ז ע"א] הי' לזה תשמישו בנחת וכו' נותנים אותו לזה שתשמישו בנחת.
<h2>דף פח.</h2>
למלאות מן הגזוזטרא שרי אבל לשפוך שם אסור אלא אפי' לשפוך שרי. היינו עוקה דאמרי' לקמן במתני' דשרי. עוקה גומא שעושה בחצר שמקבל בו מים שבחצר ואינם יוצאים להדיא מחצר לר"ה אלא ע"י עוקה. התם תימי מיא עשויים להבלע שם המים הילכך כי שפיך אדעתא דליבלעו בדוכתיהו ואי נפקא לברא לא מיקיימא מחשבתו אבל הכא דודאי נפקי מיא דלא תימי, אפ"ה שרי דלא איכפת לי' דליפקו לבראי מן המחיצה.
פיס' אין שופכים לתוכה בשבת דודאי נפקי לר"ה אא"כ עשו לה עוקה גומא, שמחזקת סאתים מן הנקב היינו חלל הגומא. בין בפנים בתוך החצר, בין מבחוץ לר"ה, אלא מבחוץ צריך לקמור לכסות בי' בנסרים שיפלו המים מידו לתוך מקום פטור. ביב חריץ עשוי לקלח שופכין שבחצר לר"ה והא קמור במשך ד' אמות בר"ה דבד' אמות הוי שיעור שיבלעו המים וא"נ לא תימי מיא דיש בו מבע"י מים כיון דרוב ימות השנה נבלעים השתא כי נפקי לבראי לא אתעבידא מחשבתו. לא ישפוך על פני הביב לתוך החריץ אעפ"י שיש מיכן עד אורך יציאתו ק' אמה ויכולים להבלע כיון דבגוי' שפיך מקלחי בהדיא לר"ה והרואה אומר ששופכן סמוך ליציאתו ובעי דליפקו וגזירה שמא יאמרו צנורו של פלוני מקלח מים בשבת ואתו למימר שמותר להוציאן בר"ה מה לי ע"י צנור מה לי בלא צנור א"נ לא יעשו עוקה בחצר כלל, דס"ל טעמא דאדם רוצה לזלפן להרביץ האבק כששופך וביב ליכא למימר שמתכוין להרביץ העפר והילכך ניחא לי' שיצאו המים לחוץ ומש"ה אסור. החצר והאכסדרא שעושים לפני הבית, מצטרפים לד' אמות דאכסדרה כחצר דמיא ולא כבית והיא מצטרפת לחצר. ב' דיוטאות עליות, וחצר פחותה מד' אמות לפניהם ששופכים בה מימיהם, מקצתן עשו עוקה בחצר לשפוך שופכיה' ובני האחרת לא עשו. לקמן מפרש מאי אתא לאשמועי'. מ"ט צריך עוקה דמחזקת סאתים. אדם רוצה לזלפן שראוי' היא להרביץ עפרה שלא יעלה אבקה, דבימות החמה מוקי לה בבריתא [פ"ח ע"ב] וכיון דרוצה לזלפן א"נ שפיך להו ונפקי לא מיקימא מחשבתו.
<h2>דף פח:</h2>
פחות מד"א שופכן דניחא לי' שיצאו מים לחוץ דעביד טיט בחצר, אי עביד עוקה שרי אי לא אסיר. תימי מיא ועשויי' ליבלע במקומן, פחות מד"א לא תימי מיא אינן נבלעי' במקומן ונפקי לר"ה. ארוך וקטין כיון דקטינא לא מזדלפי אינו חושש לזילוף דאינו ראוי לישב באותו חצר אבל ליבלע מים ראוין.
בד"א דצריך עוקא, בימות החמה דידעי דאין מי גשמים הן ויאמרו צינורו של פלוני מקלח מים בשבת וניחא לי' דליפקו מיא לבראי ולא יעשה טיט בחצר ומתקימא מחשבתו. שיבלעו מים במקומן דלא חייש לטיט דבלא"ה יש בו טיט מימי גשמים, סתם צינורות מקלחים ממי הגשמים ולא יאמרו שהוא שופכן. מחזיק סאה נותן בו סאה, מסתפק ושופך בה סאה, (תוס', נותני' לו רשות לשפוך סאה והאי דקאמר לעיל שונה ואינו נמנע ס"ל לרב נחמן בעוקה קטנה. סתם צנורות וכו' ומיהו לא שרינן לכתחלה טפי משיעורה, עכ"ת). הלכך דליכא למיגזר בימות הגשמי' למידי, אפי' כור או כורים יכול להסתפק אע"ג דאין העוקה מחזקת אלא סאתים. (תוס' והר' ישעי' פי' כיון דבימות הגשמים ליכא למיחש אפי' כור אפי' כורים מותר לשפוך וזהו דתניא בימות הגשמים שופך ושונה ואינו נמנע, עכ"ת).
<h2>דף פט.</h2>
פיס' לא שנו דאותן שלא עשו עוקה אסורין אלא שלא עירבו, אבל עירבו הדיוטאות יחד מותרי' ולא חישי' לנופשא דמיא הואיל ששופכי' שניהם שם ירבו המים הואיל דעוקה יש בה סאתים לא חישינן לרבוי מים דאפי' בדייטי אחת לא אמרינן יהא אסור יותר [מ]סאתים ואנן סתמא תנן אא"כ יש בו עוקה מחזקת סאתים, דילמא אתי לטלטולי מאני דבתים לחצר להורידן שם להדיא עד שפך העוקה ברגליהם ומטלטלי' בחצר שלא עירבו עמה. (תוס', הר' ישעי' פי' שמא יוציא המים בכלים ויבא וישפכם בעוקה ונמצא מטלטל כלים מביתו לחצר בלא עירוב לא חישינן דלא חשיב ואין זה אוסר על חבריו בשפיכת מים אע"פ שלא עירבו מש"ה נקט מאני דבתים לחצר, עכ"ת).
כל גגות העיר רשות א' אעפ"י שדיוריהן חלוקי' למטה לב' בני אדם כלים ששבתו בגג זה מותר לטלטלן בגג אחר ובלבד שלא יהא גג גבוה מחברו י' טפחים אע"פ שהן רה"י אסורי' לטלטל מזל"ז גזירה משום תל ברה"ר דאמרי כי היכי דמותר לטלטל מגג לגג מפני ששניהן רה"י הכי נמי מותר לטלטל מתל גבוה י' טפחים שעומד בר"ה הואיל דבר"ה הוא הרי הוא כר"ה. כל א' וא' רשות לעצמו דכשם שדיורי' חלוקי' למטה כך דיורי' חלוקי' למעלה ואם לא עירבו אסורין. וקרפיפות בית סאתים אפי' לא הוקפו לדירה, א"נ יותר מבית סאתים שהוקף לדירה אעפ"י שגגין רה"י וחצרות של בעלים הרבה וקרפיפות אין תשמישן תדיר אפ"ה מטלטלין מזו לזו, ודוקא כלים ששבתו בתוכן בחצר או בקרפף או בגג אבל לא לכלים ששבתו בתוך הבית והם בחצר ע"י שעירבו בני החצר עם בתי' אסור להוציאן לחצר אחרת כיון שלא עירבו זו עם זו. (תוס', כשתמצא לומר כשתעמוד לסוף דבריהם לדברי ר"מ גגין רשות לעצמן [וחצירות רשות לעצמן], ומטלטלי' מחצרו של ראובן לחצרו של שמעון כלים ששבתו בחצר, וכן מחצר של רבים לחצר של רבים וקרפיפות לעצמן ואפי' הן של ב' אנשים מטלטלי' מזל"ז דהאמר ר"מ כל גגות העיר רשות א' ש"מ ס"ל דאין רשות מתחלקת מחמת שנוי בעלים אלא בתים לחודיהו מפני שהם תדירות לדירה ומה לי גגות ומה לי חצרות ומה לי קרפיפות אבל מגג לחצר ומגג לקרפף לא כדאמר גזירה משום תל בר"ה, [צ"א ע"א] לדברי חכמים דלא גזרי משום תל, עכ"ת). גגין וחצרות רשות לעצמן ולא חישינן משום תל ברה"ר (תוס', ולא שיטלטל מגג לגג אם חלוקי' בעלי' משום דגגי' לרבנן כבתים משוו להו ע"י חילוק של מטה אבל מחצר של רבים לחצר של רבים מטלטל, ואע"ג דגג רשותא דידי' וחצר של שותפות כדתניא בגמ' בבריתא הואיל וגג תשמיש שאינו תדיר הוא לא הוי כבית ומטלטל ממנו לחצר והכי שמעי' ליה לרב יהודה בריתא דמסיעא ליה בגמ', עכ"ת). וקרפיפות רשות לעצמן דתשמיש חלוק הוא (תוס' לדברי ר"ש כולן רשות א' הן דלא תימא הא דאר"ש א' גגות וא' חצרות וא' קרפיפות [כל חדא וחדא רשותא באנפי נפשיה משוי לה גגין לעצמן וחצירות לעצמן וקרפיפות] לעצמן, דהא סברא ר"מ אית לי' אבל ר"ש חדא רשותא כולהו משוי להו הכי שמעי' לי' לרב יהודה בריתא, עכ"ת). אבל עירבו חצרות עם בתים אסור לטלטל מחצר לחצר כלים ששבתו בחצר אגב דשכיחי מאני דבתים (לחצר) [בחצר] אתו לאפוקי אפי' לכלים ששבתו בבתים, ושמואל לא גזר.
<h2>דף צ.</h2>
ספינה רב אמר מותר לטלטל בכולה אפי' היא יותר מבית סאתיים דהא איכא מחיצות לספינה ולדירה הן. אין מטלטלי' בה אלא בארבע אם היא יותר מבית סאתים דלהבריח מים עשויות ולא נעשו למחיצה וכאילו לא נעשו לדירה הן.
<h2>דף צב.</h2>
פיס' גג גדול סמוך לגג קטן הגדול עודף עליו לאורכו לכאן ולכאן מותר להכניס כלי הבית שלמטה למטה דלגבי גדול הך פירצה פיתחא הוי דשרי בגיפופי וכגון דאין הפירצה יותר מי' אמות וכותלי הגדולה העודפים מיכן ומיכן אמרי' גוד אסיק דהא מסימי מחיצתא ואין בני קטן אוסרי' עליו, אבל קטן אסור להוציא כלי הבית שלמטה בגג דנפרץ במלואו למקום האסור לו, ואפי' ר"מ לא קאמר גגין רשות לעצמן אלא לכלים ששבתו בתוכם ולא לכלים ששבתו בתוך הבתים דומיא דחצר גדולה שנפרצה לחצר קטנה דלכ"ע חצרות רשות לעצמן ולטלטל כלי בני הקטנה אסרי עלה בני הגדולה. גדולה מותרת להוציא כלי בתי' לתוכה ולא אסרי עלה בני קטנה דיש לה מחיצות מיכן ומיכן, קטנה אסורה דנפרצה במלואה למקום האסור לה ואפי' הקטנה פחותה מעשר אסורה מפני שהגיפופי' העודפי' על הקטנה פתח לגדולה וכגון שאין הפרצה יותר מי' אמות.
<h2>דף צג:</h2>
גדוד חמשה קרקעיתה של חצר זו גבוהה ה' טפחים והוסיפו על אותו גובה ה' טפחים בבנין הרי י' טפחים מצטרפין ומערב כל א' בפני עצמה. דיורי' הבאים בשבת כגון שנפרצה המחיצה שבין ב' החצרות בשבת מהו שיאסרו זה על זה. וקתני קטנה אסורה ש"מ דיורים אסורים בשבת קס"ד שנפרצה המחיצה בשבת. מבע"י נפרצה לפיכך קטנה אסורה. ונסתם הפתח כגון שנפל שם מפולת. מהו שיטלטלו מזה לזה ע"י חורי' וסדקים. הואיל והותרה למקצתה הותרה לכולה.
כותל שבין ב' החצרות שלא הי' פתח ולא עירבו ונפל בשבת, רב אמר אין מטלטלי' בה אלא בארבע דאלו אוסרי' על אלו ואלו אוסרי' על אלו ולית לי' בשבת הואיל והותרה הותרה ושמואל אית לי'. נפל גודא כותל שבין ב' החצירות. נגידו גלימא פרש"י המקטורן במקום שהיתה המחיצה. אהדרינהו רב לאפי' דלא ס"ל מאי דעבד שמואל דס"ל דאסור לטלטל הטלית בתוכה. קטרו בהמייני' קשרו האבנט שלא תסתור המחיצה. היכי עביד שמואל הכי כלומר בלא מחיצה אמר שמואל זה מטלטל עד עיקר המחיצה, לצניעות בעלמא ולא לשם מחיצה דלא איצטריך.
<h2>דף צד.</h2>
פיס' חצר שנפרצה לר"ה במילואה או שנפרצה ביותר מי', חייב דכרה"ר היא, פטור מפני שהיא ככרמלית וה"ה מרה"י לתוכה ומתוכה לרה"י לאו כרה"ר היא ומיהו לכתחלה אסור דכרמלית היא.
פיס' חצר שנפרצה בשבת מב' רוחותי' לק' מפרש אמאי קתני מב' רוחותי' מותרי' לאותה שבת דס"ל הואיל והותרה למקצתה הותרה לכולה. ר' יוסי וכו' ולאיסור קאמר הואיל דאסורי' לעתיד לבא אסורי' לאותה שבת ולית לי' הואיל והותרה הותרה. לימא פתח הוא ולישתרי, אי הכי אפי' מרוח אחת נמי לתסר. בקרן זוית שתופסת הפרצה לב' רוחותי'. (תוס', ואע"ג דאוקימנא בעשרה לא אמרי' פיתחא היא דפיתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי ומשום פי תקרה נמי לא, עכ"ת).
<h2>דף צד:</h2>
כגון שקירויו באלכסון וליכא פי תקרה יורד וסותם שהי' משופע כעין גנים שלנו מפני שהי' יורד באלכסון חוץ מכתלי הבית ולא הי' סותם שאין לומר פי תקרה יורד וסותם אלא כשהגג שוה ואינו משופע שפי תקרה יורד כנגד הכותלים שמיכן ומיכן. אכסדרה בבקעה ויש לה ג' מחיצות ותקרה בדופן רביעי פרוץ אמרי' פי תקרה יורד וסותם בדופן רביעית ורש"י פי' [לעיל צ' ע"ב ד"ה אכסדרא] כגון שעשה תקרה בד' קונדיסין ומכל צד הוא פרוץ ואמרי' פי תקרה יורד וסותם מכל צדדיו.
<h2>דף צה.</h2>
הלכה כר' יוסי ולית לי' הואיל והותרה הותרה ובפ"ק [י"ז ע"א] פסק הגאון שבת גורמת נ"ל הכא לית לי' משום דנפרצה לר"ה והתם גבי ג' שהקיפו בית שש סאי' ומת אחד מהם מחיצותי' קיימין, וגבי עירב דרך הפתח ונסתם הפתח אמרינן [צ"ג ע"ב] הואיל והותרה הותרה הכא נמי מחיצותי' קיימים.
פיס' הבונה עלי' ע"ג ב' בתים והם בשני צדי רה"ר ויש לה ב' מחיצות למטה ובני הרבים עוברים תחתי', וכן גשרים המפולשים לרה"ר והתקרה למעלה מטלטלי' תחתי' דברי ר' יהודה דאמרינן פי תקרה יורד וסותם. מערבי' במבוי המפולש ובני הרבים עוברי' בתוכו ויש לו כותל מיכן ומיכן ר' יהודה מתיר ור' יהודה לטעמי' דס"ל ב' מחיצות דאוריתא דתניא מי שיש לו ב' בתים משני צדי רה"ר עושה לחי מיכן ולחי מיכן קורה מיכן וקורה מיכן ונושא ונותן באמצע וחכמים אוסרי' ברישא אע"ג דבעלמא אמרי' פי תקרה יורד וסותם שאני הכא דאתי רבים ומבטלי מחיצתא הואיל שעוברי' בתוכו ובסיפא אסרי דסברי ג' מחיצות דאוריתא.
המוצא תפילי', במקום הפקר, מכניסן זוג זוג א' בראש וא' בזרוע כדרך שלובשן בחול וס"ל להאי תנא שבת זמן תפילי' ואי לביש טפי עובר בבל תוסיף. ר"ג אומר שנים זוגות בזרוע ושנים בראש דס"ל שבת לאו זמן תפילי' הוא ומקום יש בראש להניח בו ב' תפילין וכן בזרוע והואיל דדרך מלבוש מפיק להו שרי ובבל תוסיף ליכא כיון דשבת לאו זמן תפילי' הוא. בישנות דניכר בקשר כעין שדי דודאי תפילי' הן ואסור לנהוג בזיון, בחדשות אסור דילמא קמיע נינהו ואין קדושה אלא בנעשי' כהלכתן ולשמן. ומקושרות כמין שדי כמו שפרשנו. צבתים זוי זוי של ראש ושל יד קשורי' יחד. כרוכות דכריכי טובא כהדדי ואין קשורי' שנים שנים. מחשיך עליה' ומביאן ואינו לובשן. [צ"ז ע"א] וניעילינהו זוג זוג דרך לבישה. ואם לאו שאינו יכול להכניסן קודם שקיעת החמה וצריך לטרוח בהן מחשיך עליהם משתחשך מביאן כולן יחד.
<h2>דף צז.</h2>
בשעת השמד שהוא ירא שמא יהרג לפי שגזרו שלא להניח תפילין בין רבים הם בין מועטי' הם לא יניחם בראשו אלא מכסן שלא יוטלו כך בבזיון ומניחן והולך לו ולערב יטלם בסתר. בסכנת ליסטי' גוים שהוא ירא להחשיך שם מוליכן פחות מד"א שאפי' אם ירגישו לא יזיקו להם אלא שאם יניחם שם שמא יבזום והוא ירא להחשיך שם. [ביצה ט"ו ע"א] הי' בא בדרך בע"ש, מניח ידו עליה' שלא יראו ובבית המדרש אינו יכול להניחן דבתי מדרשות היו בשדות ויבואו אחרי' ויטלום.
<h2>דף צז:</h2>
פיס' נותנו לחברו וחברו לחברו והן עומדי' בשורה אע"ג דאוושא מילתא דשבת, ולא יטלטלם פחות מד"א דלמא אתי לטלטולינהו ד"א. וכן בנו שילדתו אמו בשדה אע"ג דקשיא לי' ידא לטלטלו מחברו לחברו. וכן חבית נותנו לחברו מוקי לה בגמ' בשיירא שחנתה בבקעה ושרו רבנן דמיבטיל לגביהו מפני שהן כאנוסים. ובמים דהפקר וחבית דהפקר עסקינן ת"ק סבר לה כרבנן דאמרי חפצי הפקר אין קונין שביתה וכי הגביהן לאו אדעתא דלזכות הגביהן אלא דלהוו הפקר עד שיגיעו ליד הצריך להן. לא תהלך זו יותר מדבר שיש לו בעלים דס"ל כר"י בן נורי דחפצי הפקר קוני' שביתה.
פיס' הקורא בספר כל הספרים שלהם היו בגליון כס"ת. גוללו אצלו הואיל וראשו א' בידו. באסקופה כרמלית דרחבה ד' ואינה גבוהה י' ולפני' רה"ר דאפי' נפל ואתי לאתויי הוי אסורא דרבנן הכא דאיגודו בידו שרי לכתחלה. בראש הגג שהוא גבוה י' טפחים והוי רה"י. עד שלא הגיע לעשרה טפחים התחתונים דאויר מקום פטור הוא גוללו. משהגיע לעשרה התחתונים אויר רה"ר הוא הופכו על הכתב האותיות כלפי הכותל שלא יהא מוטל בבזיון ושלא יטנף מהליכת עוברי דרכים. מלוא החוט שלא נח ע"ג קרקע.
שהוא משום שבות כגון זה שלא נפל מידו שהרי אוחז בראשו ואין כאן אלא גזירה דלמא נפיל כולי מידי' ואתי לאתוייה, ואפי' נח בארץ אין בו איסורא [אלא] מדרבנן ומשום בזיון כתבי הקודש התירו. לא התירו להפוך יריעה על פני' קלף על פני' להגן עלי' שלא יעלה אבק על האותיות ולא התירו שגנאי הוא שמכסה הכתיבה ואת אמרת מניח הכתיבה כלפי הכותל. הכא אפשר לפרוש עלי' בגד מפני שהוא נח, והכא לא אפשר שתלו ע"ג הכותל, איכא בזיון טפי להניח הכתיבה מבחוץ. והא לא נח ואפילו הגיע לי' טפחים התחתונים אמאי אינו גוללו אצלו והלא באויר הוא תלוי. בכותל משופע דנח בי' והוי כאויר רה"ר אבל בכותל שאינו משופע דאינו יכול לנוח אפילו מסולק מלוא החוט מן הארץ גוללו אצלו.
<h2>דף צח:</h2>
פיס זיז שלפני החלון גבוה עשרה ורחב ד', נותני' עליו בני העלי' כלים נשברים דאי נפלי נשברי' וליכא למיחש דלמא אתי לאיתויינהו אבל פחות מד' לא דהוי כמאן דשדי להו לרה"ר הואיל דודאי נפל.
עומד אדם ברה"י ומושיט ידו לרה"ר ומטלטל מיכן לכאן ולא גזרינן שמא יכניס לרה"י וה"ה עומד אדם ברה"ר ומטלטל ברה"י ולא גזרינן שמא יוציאנו לחוץ. ובלבד שלא יוציאנו מד' אמותיו ממקום שהוא מונח בו. וכן לא ירוק מהר"י לרה"ר ומרה"ר לרה"י. אף מי שנתלש רוקו ונתעגל ונאסף לצאת לא יהלך בעוד הרוק בפיו ד"א. [צ"ט ע"א] והא מינס אנוס שאינו בא אלא ע"י חולי כח ורק שרקק חברו בפניו והי' לו להסתלק לצד אחר או להבליעו בכסותו. וכן לא יעמוד ברה"י וישתין ברה"ר והא בעינן עקירה והנחה ע"ג מקום ד' ופי האמה אינו מקום ד'. אלא מחשבתו משויא לי' מקום אעפ"י [דליכא] מקום ד' בתר מחשבתו אזלינן והכי נמי אמרינן אם זרק בפי הכבשן ובפי הכלב. ירושלמי לא סוף דבר עומד ברה"י ומשתין ברה"ר אלא אפילו עומד ברה"ר ומשתין ברה"ר והן מתגלגלי' ויורדי' לרה"י אסור, א"ר יוסי בר בון לא סוף דבר עומד ברה"ר ומשתין ברה"י, אלא אפילו עומד ברה"י ומשתין ברה"י והן מתגלגלין ויורדין לרה"ר אסור א"ר יוסי הדה אמרה סילון שהוא עומד ברה"ר גבוה י' ורחב ד' אין שופכין לתוכו מים בשבת מפני שמתגלגלי' ויורדין.
<h2>דף צט.</h2>
פיס' לא יעמוד אדם ברה"י וישתה ברה"ר שמא יביא הכלי אליו, ואפילו רבנן דפליגי לקמן [ק"א ע"א] לענין מפתח דלא גזרי שמא יביא מפתח לרשותו הכא מודו מתוך שצריך לו הכלי לשתות בו יש לחוש שמא יביא הכלי אליו התם גבי מפתח א"צ להביאו לרשותו וכן תנן לעיל [צ"ח ע"ב] עומד אדם ברה"י ומטלטל ברה"ר ולא גזרינן שמא יביא החפץ אליו שאינו צריך לו באותו חפץ בפנים. וכן בגת לענין מעשר לפוטרו דשתית עראי היא אם ראשו ורובו בגת כדתנן [מעשרות פ"ד מ"ד] שותין על הגת בין בחמין בין בצונן ופטור לעשר דברי ר"מ דמזיגה לא משויא לה קבע הואיל דשותה בגת לא נגמרה מלאכתו ור' אלעזר ב"ר צדוק מחייב דמזיגה משויא לה קבע וחכ"א על החמין חייב ועל הצונן פטור, על החמין חייב דאינו מחזיר את המותר שהי' מחמין והויא קבע.
<h2>דף צט:</h2>
קולט אדם מן המזחילה למטה מי' טפחים [ר"ח גריס למעלה מי' אבל רש"י גרס למטה מי' טפחים]. גגין שלהם חלקי' היו וטוחי' בטיט ומרזבים קטנים יוצאי' מן הגג שהמים יורדים משם והן נקראי' צינור ונותנים עוד דף א' ארוך לאורך הכותל בשפוע וכל המרזבים שופכים עליו ומביא את המים למקום אחר שלא יזיקו לכותל והיא נקראת מזחילה. ועומד אדם ברה"ר וקולט באויר תופס הכלי בידו ומקבל המים באויר, אבל לצרף לחבר הכלי במזחילה אסור דנראה שמטלטל מן המזחילה לרה"ר שהוא עומד והכא במזחילה שגבוהה י' טפחים מן הקרקע, וג' טפחים סמוך לגג כגג דמי והמזחילה היא בפחות מג' סמוך לגג שאין המזחילה יוצאה מן הגג ג' טפחים והוי רה"י ונראה כקולט מן הגג אם הוא מצרף ידו למזחילה, והגאון הפוסק גריס במזחילה גבוהה י"ג טפחים וקולט אדם מן המזחילה למעלה מי' טפחים ואיני יודע לישב פרושו. (תוס' ולי נראה לישב גירסת הגאון הפוסק בטוב במזחילה י"ג טפחים שצריך להיות למעלה מי' טפחים שהוא רשות היחיד ואעפ"י שעומדת למעלה מי' טפחים המזחילה עצמה לא היתה רה"י שאינה רחבה ד' טפחים אבל מפני שסמוכה ג' טפחים סמוך לגג על כן היא רה"י הרי שהם י"ג טפחים ומה שאומר במזחילה י"ג טפחים לאו דוקא המזחילה ממש אלא מן הארץ עד הגג הם י"ג טפחים לפחות שהמזחילה עומדת בין אילו הי"ג טפחים, עכ"ת). ומן הצנור מכל מקום בין קולט בין מצרף מותר, דצנור ארוך הוא יותר מג' טפחים ויוצא לרה"ר וכל מימי הגג יורדים לתוכו חוץ לגג ולא דמי למזחילה שאינו עומד אלא לצד אחד אבל המזחילה הולכת לאורך כל הכותל ואמרי' בה לבוד אבל בצנור ליכא למימר בי' לבוד, וסתם צנור אינו רחב ד' והוא מקום פטור, ואם יש בצנור ד' טפחים אסור לצרף ואע"ג דלמטה מי' טפחים הוא מפני שחשוב ולבוד נמי ליכא אפילו הכי כרמלית מיהא הוי ומפיק מכרמלית לרה"ר. (תוס', תנ"ה דפחות מג' סמוך לגג כגג דמי עומד אדם ברה"י כגון בראש גגו וקולט מן האויר המים היורדים מגגו של חברו, והר' ישעי' גריס תנ"ה עומד אדם ברה"י ומגביה ידו למעלה מי' טפחים וכו' תנא אם יש בצנור ד' טפחים אמתני' קאי, כן פירש רש"י, והרב המפרש פרשו דקאי אבריתא, עכ"ת).
פיס' וחוליתה עפר שסביב הבור נקראת חוליא, כיון דגבוהה י' טפחים עד עומק הבור מרה"י לרה"י מטלטל וקמ"ל דבור וחוליתה מצטרפים לי' להחשב רה"י. וכן באשפה שהיא גבוהה י' טפחים זורקי' לה מחלון לכתחילה שזה וזה רה"י ודוקא באשפה של רבים דליכא למיחש שמא יפנוהו והוי רה"ר, אבל באשפה של יחיד לא דילמא מפנה לה והויא רה"ר [ואתו] לטלטולי' מחלון לאשפה כבתחילה.
אילן המיסך על הארץ כיון שאין בינן לארץ ג' טפחים הוו להו כלבודין ונמצאו מחיצות. לא ישב עליה מפני שמשתמש במחובר ואיתא בתקנת אין עולין באילן. [סוכה כ"ד ע"ב] עביד להו בהוצא ודפנא שתהא המחיצה חזקה ולא תתנענע. אין מטלטלי' בו יותר מב' סאתיים אם זה האילן המיסך על הארץ אינו יותר מב' סאתיים מותר לטלטל תחתיו דהוי דירה, שתשמישה לאויר לשמור חוצה ולא לדירה.
<h2>דף ק.</h2>
שרשי האילן הבאי' מלמעלה ג' טפחים ונכפפו וירדו למטה מג' טפחים והויא מחיצה ופחות מג' סמוך לקרקע כארעא היא. כיון דמכח איסור קאתו שעלו תחילה ג' טפחים מן הקרקע אע"ג דאח"כ ירדו אסורין. אעפ"י שצדו א' שוה לארץ שהקרקע גבוה מצדו א'. ולא יעלה מבע"י לישב עליו ואין סומכין עליו וכו' שלא נאסרה העלאה לבד אלא כל שימוש באילן וכולהו חד טעמא הוא שמא יתלוש ובעוד שיושב שם חשוב כמשתמש באילן. ובבהמה בגזירה דאין עולין באילן ולא רוכבי' ע"ג בהמה. מטפס אוחז בכותל ויורד ועולה וטעמא דאילן שמא יתלוש ולאו משום טירחא. (תוס' אין עולי' באילן, כשאדם נשען על צדו ואין נסמכין על גבו או על כריסו עכ"ת). מבעו"י עלה וקדש עליו היום מותר לירד דבעודו שם משתמש באילן והכי נמי בירידה אע"ג דעושה מעשה כשיורד כיון דמבעו"י עלה אין קונסין אותו שלא ירד, עלה בשוגג ירד.
<h2>דף ק:</h2>
בימות החמה יש זרע בגבעוליו ומשירן. לא סיים מסאני' העשבים נאחזים בין אצבעות רגליו ותולשן. כולהו שריין ולא פסיק רישי' הוא דזימנין אינו תולש ועוד שהיא מלאכה שאצ"ל ואפילו פסיק רישי' שרי כיון שאינו מתכון.
גם בלא דעת האשה בועל, נפש הנולד מהן אינו טוב. יבעול וישנה שהאשה מרבה בתאוה ומזרעת היא תחלה. לדעת האשה יבעול וישנה. ואץ ברגלים תשמיש. לשון ובשליתה היוצאת מבין רגליה. מתעטף בכסותו ואין רואה בגופה שתתגנה לו.
<h2>דף קא.</h2>
פיס' הדלת שבמוקצה רחבה שאחורי הבתים ואין משתמשי' שם תדיר ואין בעה"ב חושש לעשות לה תלוי' כראוי וקבועה אלא זוקפה כנגד הפתח וכשהוא פותח מטילה על הארץ ויש קשורה בחבל ארוך והיא נגררת בקרקע אסור דהוי דרך בנין כשנועלי' בו. והדקין קוצים כדכתיב [מיכה ז'] טובם כחדק וכשהוא סוגר חבילת קוצים כנגד הפתח וכשפותח מטילו לארץ. קנקן כלי הוא שאוחזים בו כשהוא חורש ויש שנועלים ומעמידים אותו כנגד הפתח קתני מיהת קשור ונגרר מותר ובמתני' אמר אא"כ גבוהי' מן הארץ. כשיש להם ציר נר' בדלת. כשהיה להם ציר אע"ג דאין לו עכשיו מותר שנראה בו תקון דלת. סוכי קוצין, קוצי' הרבה שעלו בשורש א' ומניחן כנגד הפרצה בלא קשירה. בחד שיפא חד דפא ומיחזי כבונה, אלמנה מתיקוני' והיא נגררת ואינה גבוהה מן הארץ ג' טפחים. (תוס' בחד שיפא, בלוח א' דהא ודאי מיחזי כבונה שנותן קשר א' בכותל שאין בה היכר דלת, עכ"ת). ושקעו בי"ת אחת בחברתה כלומר נבלע בי"ת אחת בחברתה שצריכה שני בית"ין שבבא, והחליפו בי"ת בפ"א שיפא שיבא. גשמי פירש"י אין לה בריחי' המחברים אותה.
פיס' לא יעמוד אדם ברה"י וכו' (תוס', ויטול מפתח המונח ברה"ר ויפתח בו פתח חנות שברה"ר, עכ"ת). שמא יביא המפתח לרשותו, אע"ג דא"צ לו להביאו גזר, וחכמים מתירים כיון שא"צ לו המפתח. אא"כ עשו לו מחיצה גבוהה י' טפחים אסיפא קאי כשעומד ברה"ר צריך מחיצה. של פטמין מפטמי עופות והיו נועלים פתח הנותן ועומדים ברה"ר ומניחים מפתח על גבה. (תוס' מפרש גינה כרמלית היא דהויא יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה).
<h2>דף קא:</h2>
(תוס' שערי גינה סתם מנעוליה' גבוהי' עשרה ורחבי' ד' טפחים ורה"י הן. בית שער בית קטן ופתח הגינה פתוח בו, ובשערי גינה הסמוכים לרשות הרבים עסקינן מדקתני סיפא וכן חנויות הפתוחים לרה"ר, פותח ונועל מבפנים דבית שער רה"י הוא, וכן כשהוא מבחוץ. אין להן לא כאן ולא כאן אסורים מיכן ומיכן דהמנעול רה"י ואע"ג שהמפתח מונח עליו גזר ר"מ שלא יעמוד בר"ה ולא בגינה ויטלטל מפתח שעל רה"י שמא יביאנו אצלו לרה"ר או לכרמלית, וכן חנויות לקמן מפרש דבאסקופה כרמלית כי גינה קאמר שהרי חנויות פעמים מנעוליה' גבוהים ופעמים נמוכים לפי' נתן בה חילוק. למחר פותח עומד על האסקופה ומטלטל מפתח האסקופה למנעול דרך אויר האסקופה דאין כאן טלטול אלא בכרמלית, ומחזירו למקומו באסקופה. ומניחו במנעול אבל לא באסקופה דכי ממטי לי' מאסקופה למנעול קא מפיק מכרמלית לרה"י. למקומו למנעול על גביו כגון מנעולים הללו של עץ שעושין עניים בפתחיהם וראשיהם רחבים, ובלע"ז שדרורא. ומפרש בגמרא וכו' דהדר בי' ר"מ משערי גינה מדקא שרי לעמוד על האסקופה כרמלית וליטול מפתח במנעול למעלה מי' שהוא רה"י ולא גזר שמא יביאנו אצלו לאסקופה, עכ"ת). וחכ"א וכו' לקמן מפרש במאי פליגי. או בחלון שע"ג הפתח שאין בו ד' ומקום פטור הוא, ואם יש בחלון ד' אסור מפני שמוציא מרשות לרשות, מרה"י שהוא בחלון באסקופ' שהיא כרמלית. מקום פטור ואמאי אסר ר"מ לטלטל משם לאסקופה, דלית בי' ד' על ד' למנעול ויש בו לחוק להשלימו לד' טפחים להרחיב מקום נתינת המפתח. חוקקין להשלים והוי כרחב ד' והוא רה"י ואסור להניחו לאסקופה שהיא כרמלית, ורבנן סברי אין חוקקין וממקום פטור לכרמלית מטלטל ומותר לכתחלה לטלטל מזל"ז.
פיס' נגר שיש בראשו קלוסטרא, יתד הוא שתוחבים אותו בחור האסקופה לנעול הדלת וראשו עב כבוכנא וראוי לשחוק בו תבלין. ר' אליעזר אוסר ואע"ג דתורת כלי עליו דקלוסטרא טפל לנגר אא"כ קשור ותלוי דמוכחא מילתא דלנעול קאי. ור' יוסי מתיר דנגר טפל לקלוסטרא ותורת כלי עליו משום קלוסטרא ולא הוי כבונה. בניטל באיגודו שהחבל דק ואם היה מטלטלו בו היה נפסק. תורת כלי עליו ונגר טפל לו. כיון שאינו ניטל באיגודו לא דהוי כמי שאינו קשור, ור' אליעזר לטעמי' דאמר גבי פקק החלון [שבת קכ"ה ע"ב] אם הוא קשור ותלוי פוקקים בו ואם לאו אין פוקקים בו.
<h2>דף קב.</h2>
פיס' נגר הנגרר יתד שקשור בדלת בחבל ארוך מתוך שנגרר אינו נראה קשור ואפ"ה נועלים בו במקדש ואין בו אלא אסור שבות דלאו בנין הוא הואיל וקשור הוא ובמקדש אין בו אסור שבות והמונח שאינו קשור, הוי כבנין ואסור אפילו במקדש. המונח מותר במקדש דלאו בנין ממש הוא ואסורא דרבנן הוא. ובמקדש אין בו אסור שבות. והנגרר מותר גם במדינה הואיל דקשור אפילו אסורא דרבנן ליכא. והוא שקשור בדלת עצמה אעפ"י שנגרר מותר, ולא שקשור במזוזה. אם ניטל באיגודו שתלוי בחבל חזק. נקמז נפחת חור האסקופה ויוצא הנגר לצד הקרקע ונועץ בקרקע והו"ל כבנין ממש, ועד השתא אירי באיסקופה גבוהה ואין החור נקוע עד הקרקע. ונ"ל כל זמן שהאסקופה מחוברת בקרקע אפילו אינו נפחת האסקופה אסור דנראה כבונה, אלא שהאסקופה גבוהה מן הארץ שאינה מחוברת בקרקע והנגר עומד באויר ואינו מגיע עד לארץ. נשמט נפסק החבל שקשור בו. ואם עשו לו בית יד לנגר שאינו קשור ותחוב בית יד באמצעיתו דומה למקבת דמוכחא מילתא דכלי הוא. שריתא קורה, בצל קורתי [בראשית י"ט] תרגום בטלל שרותי. תורת כלי עלי' שעשוי לישיבה. אסיתא שיש חקוק ואפילו משאוי י' בני אדם שרי הואיל דתורת כלי עלי'. אדרבה לתך חיטי ט"ו סאין חצי כור.
כיפי דארבא כעין מעגלי' עושין בספינה שקורי' צירקלי"ש בלעז ראשו א' בדופן זה וראשו א' בדופן זה והוא כפוף ומרחיק אמה ונועץ א' על פני כולה ופורסי' מחצלת ובגדים להגן מפני החמה והגשמים. שיש בהן טפח שרוחב המעגל טפח דבכך חשוב אהל וכשהוא פורס הבגד עליו אינו אלא כמוסיף א"נ אין ברוחבו של מעגל טפח ואין בין זל"ז ג' דאיכא למימר לבוד. דכרי אילים, כרוך בודיא פרוס מחצלת, מבעו"י פרוס טפח ולמחר פושטה והוי כמוסיף על אהל עראי ושרי.
<h2>דף קב:</h2>
פיס' מחזירי' ציר התחתון של דלת שידה תיבה ומגדל שפתחיה' מצדיהן, דציר התחתון כל זמן שלא יצא העליון נוח להחזירו ואין כאן בנין, ובכלים של מקדש תיבה שמכניסי' בה קטורת שרי דאין שבות במקדש. אבל לא במדינה גזירה שמא יתקע בגרזן ובמקבות דהויא מלאכה. והעליון כאן וכאן אסור רש"י פי' העליון כאן וכאן אסור דכיון דיצא כולו נופל והויא כבונה דס"ל יש בנין בכלים וגזירה שמא יתקע אתחתון במדינה קאי דאי אעליון ובמקדש הו"ל שבות הך חזרה גזירה משום תקיעה ואמאי מיתסר, ואינו נ"ל דסתם לן תנא כב"ש דס"ל הכי במסכ' ביצה [כ"ב ע"א] וקי"ל בהא דהלכתא היא כחכמים אלא דכו"ע אין בנין בכלים והאי גזירה שמא יתקע אעליון קאי ואפילו במקדש דאין בו אסור שבות אסור שיכול להחזיר התחתון דאין לחוש שמא יתקע. ואם תקע חייב ולא משום בנין אלא מפני שעושה [גמר] מלאכה וכה"ג אמרינן בסוף כירה [שבת מ"ז ע"א] גבי מלבנות המיטה לא יחזיר ואם החזיר פטור אבל אסור דאין בנין בכלים, ולא יתקע ואם תקע חייב חטאת דהויא תולדה דמכה בפטיש דגמר מלאכה הוא. ר' יהודה אומר העליון מותר במקדש דאין שבות במקדש והתחתון מותר במדינה דליכא למיחש שמא יתקע. דלת של שידה וכו' סתמא כת"ק דמתני'.
פיס' מחזירי' רטי' במקדש כהן שלקה בידו ונתן עלי' רטי' מבע"י והוצרך לעבוד עבודה בשבת או ביו"ט ונטל רטי' מעל ידו שלא תהא חוצצת בין ידו לעבודה דחציצה פוסלת בה דכתיב [ויקרא ד'] ולקח הכהן, ומחזיר' דאי לא שרית לי' להחזיר לא שקיל לה מידי' ומימנע ולא עביד עבודה וזה א' מג' דברים שהתירו סופן משום תחילתן במס' ביצה [י"א ע"א]. אבל לא במדינה שמא ימרח והיא תולדה דממחק. ואם לכתחילה שלא היתה קשורה מבעו"י בידו א"נ כהן זה לא סילקה לצורך עבודה אסור דהא שבות לאו צורך עבודה אלא צורך עצמו.
(תוס' רטי' שפירשה שנפלה, ובמדינה קא מירי ולהכי נקט פירשה שהוא לא נטלה מדעת. מחזירין דמילתא דלא שכיחא היא ר' יהודה אומר אם נפלה כולה אין מחזירין, עכ"ת). אבל הוחלקה למטה ירדה הרטי' למטה, ורטי' עצמה לא ימרח דהויא תולדה דממחק. שפורשה ע"ג כלי על הכר וכסת, אבל נפלה ע"ג קרקע אסור להחזירה דהוי כלכתחילה. נפלה, רטי' אבי סדיא על הכר שמונח בראשו, מראשותיו [בראשית כ"ח] תרגום איסדוהי. לא שמיעא לי לא סבירא לי דאנא סבירא לי כי פליג ר' יהודה בנפלה ע"ג קרקע אבל ע"ג הכלי מודה דהו"ל כהוחלקה בעלמא.
קושרים נימא נימת כנור של בן לוי שנפסקה היום קושרים אותה דס"ל מכשירים שאפשר לעשות מע"ש דוחים את השבת ואע"ג דאב מלאכה הוא. ואם מתחילה שלא היתה שם לעולם אסור דהו"ל לעשות מבעו"י.
<h2>דף קג.</h2>
חותכים יבלת במקדש מום הוא כדכתיב [ויקרא כ"ב] או חרוץ או יבלת וכל זמן שהיא בבהמה אסורה להקרבה עד שיחתכנה ובמקד' חותכין ודוקא ביד מותר ואע"ג דתולדה דגוזז הוא הואיל וביד הוא תיקון כלאחר יד הוא. אבל לא במדינה שמא יחתוך בכלי והוי תולדה דגוזז. ואם בכלי אפילו במקדש אסור כיון שמלאכה גמורה היא.
<h2>דף קג:</h2>
פיס' כהן שלקה באצבעו כורך עלי' גמי אעפ"י שגמי מרפא המכה השתא מיהא צורך עבודה היא שאינו ד"א שנראה מכתו עם העבודה ומכסה אותה בגמי. (תוס' ובגמרא פריק ותיפוק לי' משום חציצה ומשני בשמאל שאין העבודה כשרה בה, א"נ בימין שלא במקום עבודה כגון על גב אצבע, עכ"ת). אבל לא במדינה ורפואה בשבת שבות דילמא שחיק סממנין ואם להוציא דם מחזקה בגמי כדי להוציא דם כאן וכאן אסור שאינו צורך עבודה ועוד דהוי חובל ואב מלאכה לא אשתרי לגביהו.
<h2>דף קד.</h2>
בוזקין מלח מכתתין ומפזרין ע"ג הכבש מפני שחלק הוא וכשהגשמים יורדין עליו מחליק ודוקא בהולכת עצים למערכה דלאו עבודה היא דאי בדבר שצריך עבודה אסור שחוצץ המלח בין רגלו לכבש. וממלאים מבור הגדול ומבור הגולה כך שמם, בגלגל טורנ"ו בלע"ז. ושניהם הבורות בעזרה אבל במדינה אסור גזירה שמא יאמרו ממלא מים לגנתו ולחורבתו אבל במקדש אין בו שבות. ומרדה שוטח בה. אלא בשולי הקופה והתבן נופל מנקבי הנפה. (תוס' ורש"י פירש לא בסל ולא בקופה כדרך חול אלא בשולי הקופה שנשברה ונשארו השוליים, עכ"ת).
טרף אדשא הקיש בדלת באגרופו. דקא מחיל שבתא קסבר עולא אולודי קלא אסור. בקול של שיר קול הכנור הנשמע כעין שיר בנעימה ובנחת. אנדופי כלי שיש לו ב' פיות והוא של זכוכית והוא עקום וראשו א' מניח במים ובראשו אחר מוצץ בפיו עד שיגיע המים לפיו ומסלק פיו ויוצא כל המים מאילו לצד אחר. מארק כלי הוא ופיו צר והוא של מתכת ומנוקב תחתיתו נקבים דקים וממלאו מים וסותם פיו העליון וכל זמן שפיו סתום אין המים יוצאים בנקבים התחתונים וכשנוטל פקק העליון המים יוצאים טיף אחר טיף ונותן כלי מתכת תחתיה והקול נשמע לחולה. דלישתמע קלא כזמזומי כלי שיר הוא ודאי אסור. לא יטפח ידו על הלב, ולא יספק ידיו זו ע"ג זו, ולא ירקד ברגל, ובמס' ביצה מפרש טעמא גזירה שמא יתקן כלי שיר. שמא יטול צרור שאין בו תורת כלי, ועוד שזורק אבן בכרמלית יותר מד"א. באגוזים לגלגלו דרך דף אסור מפני שמכה האגוז על שאר האגוזים משמיע קול. לאשוויי גומות להכין דרך לגלגל האגוז. גזירה שמא ימלא לגנתו מתוך שממלא בלא טורח אתי להשקות גנתו, פ"א מי ששומע קול הגלגל סבור שדולה להשקות גנתו. הכא לאו גינה דכל העיר עשוי' ברצפת אבני שיש. דתרו בי' כיתנא מקום ששורין בו פשתן, ואית דגרסי כונתא כוסמין. [לשון הרי"ף מירושלמי ביצה פ"ה ה"ב] דמכין ישנים ולא היו שומעים קולו שיפתחו לו, דמך ישן ע"ג קרקע, בגין דלא מקשי בשבתא בשביל שלא הי' רוצה להקיש בדלת באגרופו. שרא מוקש על תרעא הותר להקיש על השער.
<h2>דף קד:</h2>
פיס' מבור הקר ביו"ט באר מים חיים. לא כל הבורות מותר לא כל באר מים חיים התירו לדלות בגלגל אלא זה בלבד. (תוס' כשעלו בני הגולה הוצרכו להם ונמנו והתירוהו תקנת השבות ממנה לדלות בגלגל ולא התירו אלא אותה לבדה, עכ"ת). תנו עלי' נביאים חגי זכרי' ומלאכי. מנהג אבותיהם אף הנביאים לא התירו אלא שיראו שמנהג אבותי' הי' באותו הבור למלאות בגלגל שלא התירו אלא במקדש לפי שאין בו שבות אלא גזירה שמא ימלאו לגנתו.
פיס' מוציאו בהמיינו באבנטו ולא חייש לטלטול דאין שבות במקד' ואע"ג דמטמא לי' לאבנט הא עדיפא שלא לשהות את הטומאה בעוד שהיו מוציאים צבת של עץ להוציאו. בצבת של עץ פשוטו כלי עץ הוא. ולא לרבות את הטומאה של אבנט הטהור ונוח לו להשהותה שם ולחזר אחר צבת מלרבות את הטומאה. והאבנט אינו מטמא הכהן דאבנט ראשון ואין אדם וכלי מקבלי' טומאה אלא מאב הטומאה ואי מפני שנושא את השרץ אינו מטמאו דשרץ אינו מטמא במשא. מהיכן מוצאי' אותו בשבת, מן ההיכל ומן האולם אבל ממזבח ועזרות לא. מקום שחיבים עליו כרת נכנס שם מזיד בטומאה אפילו בעזרת ישראל לבד מעזרת נשים ולשכות כדאיתא בריש כלים [פ"א מ"ח]. ושאר כל המקומות למר כדאית לי' מכל עזרה ולמר כדאית לי' בלשכות ועזרת נשים כופין עליו פסכתר סירות [שמות כ"ז] תרגום פסכתרוותי' דגנאי הוא להראות השרץ מגולה.
<h2>דף קה.</h2>
כל שהתירו לך חכמים התם קאי דאמרינן במי שהוציאוהו [לעיל נ"ב ע"ב] [מי] שהחשיך בדרך חוץ לתחום אפילו אמה א' לא יכנס, ר"ש אומר ט"ו אמה יכנס שאין המשוחות ממצין את המדות. (תוס', והכא אתא ר"ש למיתב טעמא למילתי' דלא תימא מיקל אני באיסור שבת עכ"ת). (לא) משלך נתנו לך חכמים ולא התירו לך יותר מן הדין אלו ט"ו אמה שאין המשוחות ממצין את המדות. שלא התירו לך אלא משום שבות התם קאי [לעיל ק"ב ע"ב] דקאמ' ת"ק קושרי' כנימת כנור שנפסקה ופליג עלי' ר"ש בבריתא וא"ל ר"ש עניבה דלא אתיא לידי חיוב חטאת לא גזרו רבנן אבל קשירה דאתיא לידי חיוב חטאת גזרו בה רבנן שלא התירו לך חכמים אלא עניבה דהוא משום שבות ובתרתי מיפלגא מילתי' דר"ש במחשיך חוץ לתחום וסיפא בנימת כנור, וה"ק ר"ש לת"ק אעפ"י שהקלתי במחשיך מחמיר אני בנימת כנור דהתם משלך נתנו לך אבל כאן לא התירו אלא שבות.
